טונה מקופסה

ליברפול צריכה דג חדש ומהר, ושיהיה הפעם סלמון, לא איזה טונה מקופסה

הקלישאה גורסת כי הדג מצחין מראשו, המציאות חושפת אמת אחרת: הדג הוא פצצת סירחון מכל הגוף. הים האירי מלא דגים, ריחניים יותר ופחות. הם עושים קפיצת ראש באזור דבלין ומנסים להתאבד בטביעה סמוך למרסיסייד.

המצב של ליברפול הוא צחנה רצינית. לפני שנתיים שחה מתעלת למאנש דג מלוח בשם ז'ראר הוייה. אפשר לקרוא לו הראש בכפוף למשל הדג, אבל יש גם ראש אחר, זה שחליט להביא אותו, ראש שאיבד את הראש. אחרי שנתיים עם הוייה שום דבר לא השתנה באנפילד חוץ מחשבון הבנק. הצרפתי ביזבז יותר מ-60 מיליון ליש"ט, סכום ששווה גביע אירופה לאלופות.

הוייה עלה לגדולה בארץ הבאגטים. הוא הגיע לנבחרת הלאומית והביך אותה קשות באי העפלה למונדיאל 94' עקב הפסד סוריאליסטי למעצמה ים תיכונית ציונית (רמז: רובן עטר). זה היה גדול עליו. אחרי הקפאה של כמה שנים, ליברפול משתה אותו מתעלת הלמאנש כשקריירת האימון שלו במצב סופני. בינתיים הוא פנה לכיוונים אדמינסטרטיבים. טוב, הוא היה מורה. אף פעם לא שחקן כדורגל.

מתברר שגם ליברפול גדולה על האינטלקטואל הצרפתי, ושלהוייה אין ממש מושג מה הוא עושה. כשהוא הגיע הוא דרש הפיכה (צרפתי או לא?) וקיבל אותה. הוא זרק כל מיני סהרוריים כמו דיוויד ג'יימס (האיש והנינטנדו), פיל (ק)באב וחיקוי של מגן בשם ביורן טור קווארמה, שמי שראה אותו יכל להישבע שהוא אחיו התאום של אחד היוצים מלהקת אבבא. במקומם הוא הביא שחקנים, בעיקר פרנקופילים.

 

מוכר את עצמו לדעת

 

זה נראה מרשים בהתחלה, אבל פתאום הוא התחיל למכור שחקנים שהוא עצמו הביא (ז'אן מישל פרי, ריגוברט סונג ובקרוב טיטי קמארה) וגם סתם שחקנים טובים (דומיניק מתאו, דיוויד תומפסון), אבל לרגע לא הפסיק לרכוש. העונה, אחרי שנתיים בתפקיד, הוא פתאום מכריז שיחלפו עוד שנתיים לפחות עד שליברפול תוכל להתמודד (להתמודד, חלילה לא לזכות) על התואר. לארסן ונגר בארסנל זה לקח פחות משנה. לז'ראר בעל הטעם היקר זה כנראה גם לא יקח עשרים שנה.

ליברפול היא קבוצה צפונית כמו מנצ'סטר ולידס. השיק הקוסמופוליטי בלונדון של צ'לסי וארסנל לא יכול להתחבר במרסיסייד באותה מושלמות. הזרים מעדיפים את לונדון. הם נקלטים שם טוב יותר, יש שם יותר סרטים, מוסיקה טובה, טלוויזיה מצוינת ויאוש נוח (או כדברי חנוך לוין: "אם למות כמו כלבה - אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה").

 

זרים בצפון

 

קשה לזרים בצפון. רק כדי להבין את המבטא של המקומיים צריך תואר שלישי בבלשנות. אין גם הרבה מה לראות חוץ מכמה קתדרות, כמה דיסקוטקים רוטטים מרוח האסיד ואזורי תעשייה אפורים. גם הטלוויזיה שם לא משהו, בטח לא כמו זו של לונדון. והכדורגל בהתאם. מנצ'סטר לקחה את גביע אירופה עם שלד בריטי, מנג'ר בריטי ומנטליות בריטית.

לידס שידרגה את עצמה על פי נוסחא דומה, כך צריכים גם האדומים, לנבוע מתוך היישות הצפונית שלהם, מתוך מחלקת נוער מחוזקת. לתת לילד היפראקטיבי בן 18 דקות משחק במקום ולדימיר השניצל (סמיצ'ר או "מחמיצר" לפי אבי מלר, יבוא תמוה מצ'כיה). הבסיס כבר קיים. יש את סטיבן ג'רארד, ג'יימי קראהר, סטיבן רייט, ריצ'י פרטרידג' וכן חוד התקפה מקומי של פאולר ואואן, בתוספת ללבן מרסר של הכדורגל - אמיל הסקי.

ביום ראשון הפסידה ליברפול בבית 1:0 לאיפסוויץ'. דבר של מה בכך. כל עונה יש הפסד מביך אחר בבית, פעם לברנסלי, פעם לווטפורד. למנצ'סטר וארסנל זה לא היה קורה בחיים. לא בבית, בטח לא לאיפסוויץ'. גם אם פרגי ישלח ילדים מחוצ'קנים כמו לוק צ'דוויק זה לא יקרה, כי לכל דבר יש גבול חוץ מלבושה.

בליברפול הבושה אינסופית כמו היקום, זה רק המחשה שהמרחק בינם לבין ארסנל ויונייטד הוא כמו בין כדור הארץ למסעדה ההיא בקצה היקום של דאגלס אדמס. נניח שבמסעדה הזו מגישים דגים. הדג כאמור מסריח מהראש, אך גם אם זה מתחיל משם, מהר מאוד זה מתפשט לגפיים, לעין, לקשקשים ולכל הגוף.

ליברפול צריכה דג חדש ומהר. אם לא הנהלה, אז לפחות מאמן, ושיהיה הפעם סלמון, לא איזה טונה מקופסה.