שנה טובה לאהובי שכבר לא

הבטחת שנרוץ יחד מרתון לפחות עשר שנים. צחקתי ואמרתי לך שאם נשרוד עשר שנים, לא אשחרר אותך לעולם... ומאז אני מחכה לך על מסלול הריצה, על הדרך לגן של הילדים, על הדרך שלי לעבודה, בכל מקום ממנו אני באה ואליו אני הולכת, בדרך של כל מחשבה והתלבטות. זוגיות וירטואלית לנצח

איחולים לשנה חדשה חייבים להתחיל בך. אתה תמיד נשאר מילות פתיחה של משפט, תמיד רואה אותך אחרון לפני שנעצמות עיניי והראשון שניבט בעיניי כשאני מקיצה בבוקר.

 

הבטחת לי שנרוץ יחד ריצת מרתון לפחות עשר שנים. צחקתי ואמרתי לך שאם נשרוד עשר שנים, לא אשחרר אותך לעולם... ומאז אני מחכה לך על מסלול הריצה, על הדרך לגן של הילדים, על הדרך שלי לעבודה, על הדרך של כל מקום ממנו אני באה ואליו אני הולכת, על הדרך של כל מחשבה והתלבטות.

 

כל צלצול טלפון נדמה לי אתה - אבל זה לא קולך מהצד השני. עם כל צליל נקישה אני רצה לפתוח את הדלת, רואה אותך, רוצה להתנפל עליך, לחבק אותך חזק כמו פעם - אבל אז מופיע השכן.

 

ואנחנו כל כך דומים. מניעה גלגלים ממש כמוך, מוליכה עדר אנשים בפקודת "אחריי". מיד מסתובבת אחורה לשנייה נוספת לבדוק אולי אתה שם, משתרך לאיטך מאחור ועוד רגע תחייך אלי בחיוך המבוייש שלך, שאני כל כך כמהה אליו. אבל אינך.

 

ואז שוקעת השמש וזורחת מחדש, ובכל מחזוריות כזו של יממה אני בטוחה שאני חזקה יותר, כי התגברתי, מביטה במראה ומפשילה את השרוולים כדי לראות את שריריי הפופאי שלי. כולם בטוחים שאני הדבר הכי חזק בעולם, אבל אני אלופת העולם במסיכות.

 

היום הצלחתי שלא לחשוב עליך חמש שעות ברציפות, זה שיפור. פעם המקסימום היה שעה. קוראת לך בקול ובנשמה. לפעמים יכולה להישבע שאתה שומע אותי באשר הינך, מדמיינת שגם אתה חושב עליי ממש באותה השנייה, אבל לא בטוחה. נאספת אליך באשליית היותך, מדברת אליך בכל צעד. פוסעת בשביליך.

 

כמות הדמעות שזלגו מעייני בלתי נדלית

חשבתי שלכל אנוש ביקום יש מלאי מוקצב של דמעות, מתברר שלא. כמות הדמעות שזלגו מעייני בלתי נדלית. תמיד מוצאת את השניות האלה בהן אני פורשת הצידה, באין רואה, בוכה, שוטפת את הפנים וחוזרת עם חיוך. אף אחד לא יודע, זה הסוד שלי. שמך נאלם מפי.

 

הרבה כסף עלית לי, שעות רבות על ספת הפסיכולוג. הוא היחיד ששמע את שמך. הוא היחיד ששבע ממך. הוא לא מבין איך ויתרנו על הקסם, לא מבין את מה שאתה ואני לא נבין לעולם, כי לעגנו לסטטיסטיקה והמצאנו 'יוצאים מן הכלל'. ביקשתי מהפסיכולוג שיוציא אותך ממני, שיעזור לי להבין, לבנות גשרים ממך הלאה. בניתי גשרים וחומות - כולם מתמוטטים ברגע שאני מתעייפת ומפסיקה לברוח.

 

עדיין מרגישה את רגלינו נוגעות מתחת לשולחן

מוצאת עצמי מקיימת דיאלוגים משמעותיים איתך. הפכת ליועץ וירטואלי, חבר בלתי נראה, ובכך הפכתי אני לאשה הכי בודדת, בזוגיות נצחית בעולם וירטואלי. לעיתים זה מרגיש מאושר, ברוב המקרים זה מרגיש חסר. כך גם אתמול, ישבתי עם חברים, צחקנו, שתינו המון. חיבקתי אותך. חברה שלנו התחילה "לרוץ" עם מישהו חדש. היא כל כך מאוהבת, לא

היית מאמין! עיניהם בוהקות, הם לא פוסקים מלגעת, לסמס, לחבק ולהתחבק, לרטוט, להביט בעיניים. הם ישבו לידי, חיככו רגליים זה בזו - זוכר איך זה מרגיש? גם כשאתה אינך, אני עדיין מרגישה את רגלינו נוגעות מתחת לשולחן בלי שאיש רואה, נזכרת איך כמעט וגמרנו מהמגע הזה, מתרגשת בשבילם. עבורם זו ריצת מרתון, והם ישאו את פרי ילדם ביום מן הימים. אנחנו לא.

 

היום אני יותר בסדר. למדתי לחיות בלעדיך. אני מצליחה לעבוד, לתקתק חיים, להצעיד את העולם ולעיתים גם את עצמי. אני אפילו מחייכת מכל הלב לפרקים קצובים. אני יודעת שאתה שם עכשיו. לעיתים מציצה במסנג'ר. פעם הצצתי כל שעה, היום כבר לא פותחת את המחשב במיוחד כדי לחפש אותך. החלטתי למחוק את שמך - אבל עדיין אין לי אומץ. הידיעה שאתה בעברו השני של המסך היא הקצה היחיד שאני מאפשרת לעצמי במגע בינינו. נאחזת בה כאחוזת דיבוק.

 

באגדות הילדות שלי, האהבה מנצחת. היא והוא מתאהבים, "פוסעים יד ויד לעבר השקיעה עד עצם היום הזה..." תמיד חשבתי שהייתי מלכה, עד היום בו פגשתי אותך. מאותו יום הפכתי להיות סינדרלה, שפחה חרופה למשהו שלעולם לא יהיה שוב שלי. הגעת אלי, נסיך שלי עם נעל הזכוכית בידך. ידענו מיד כי נועדנו. כרעת ברך, הושטת לי ידך, ובראשונה בחייך שאלת: "התהיי שלי לעד?" לא השבתי לך, רציתי עוד כמה שניות לחשוב על ההשלכות, וכשרציתי לומר לך: "כן נסיך שלי, אוהב אותך לעד" - נעלמת. השארת לי את הנעל, עדות חיה ליופי עוצר הנשימה שלעולם לא אראה עוד. שיישאר כאב.

 

לפעמים אני כועסת שוויתרת. לפעמים העובדה שוויתרת מותירה לי קצה חוט להאמין שאולי יבוא יום ואצליח לשנוא אותך. אני כועסת עליך לפעמים. בדימיון רוצה להלום בך חזק באגרופיי עד שתיפול, רוצה לשאול אותך למה נטשת אותי באמצע המרתון שהבטחת לי. אבל תחושת הכעס מתחלפת בהזיות, בהן אני אוזקת אותך למיטה ומצליפה בך בכל כוחי, בועלת אותך בניגוד להסכמתך - עכשיו אתה לא יכול להתנגד לי. אנחנו נאנחים ופורקים את הגעגוע בחדירות פרועות, כמו שהיינו פעם, והכעס מתפוגג.

 

שנים שאלתי את עצמי מה היא הגדרת האהבה. היום אני חושבת שאני יודעת. האהבה שלי לא מצליחה לגווע על ידי שום חומת הגנה, מרחק, כעס ועשייה. האהבה שלי שם, חזקה ועוצמתית, ממשיכה את המרתון שהבטחת לי - לבד. אני לא אסלח ששמת את חומותיך בפניי, אהובתך הנאמנה. אני מקווה שיום אחד אתה תוכל לסלוח לעצמך.

 

יש אנשים שהסליחה שלהם כלואה בתוכם לעולמים, יש אנשים שרק סליחה אחת מפרידה ביניהם. אבל בכל זאת, לא יכולה להתחיל שנה חדשה בלי שתהיה מילת הפתיחה שלה. אוהבת אותך.