"סע לאט, שלא תיגמר לנו הדרך"

הנסיעה היתה מוכרת ונעימה, הדרך שהשתקפה מבחוץ והאינטימיות ששררה בפנים, ארוזה בתוך מכונית, טריטוריה של אוהבים, איש לא יחדור אותה. רק הם והמוזיקה השקטה שליוותה אותם במרחקים הארוכים שגמאו יחדיו בשקיקה

• התחלת הסיפור: איש של רגע

 

אחר כך, כשיצאו מהחדר, פסעו בצעד קרוב אל החניה. היתה זו שעת צהריים מאוחרת, השמש עוד עמדה איתנה במרכז השמיים. היא נשמה נשימה עמוקה מהאוויר הקיצי שקיבל את פניה, ולמרות החום הכבד, חשה עטופה בקרירות נעימה.

 

הם צעדו אחוזי ידיים, היא אחזה בידו בחוזקה, בשונה מאחיזתו הרפויה, שנגעה רק בקצות אצבעותיה. בהליכתם נדמה היה שהוא מאיץ את צעדיו, כאילו עוד לא נוח היה לו בהליכה המקורבת לעיני כל. היא לחצה את ידו, כמו חוששת שיאבד לה, שיילך ממנה במקום שהיה כה מרוחק מביתה, חוששת כבר שנים שתאבד לה אהבתו. למרות הצהרותיו הנשנות על עומק אהבתו אליה, מעולם לא חשה בטוחה בה. כל המילים שאמר, כל המעשים שעשה בשם אהבתם, לא נטעו בה את התחושה לה ייחלה זמן כה רב. היה זה משהו ממנה, משהו בה, איזה דבר שינקה משחר ילדותה והדף את יכולתה להאמין באהבתם.

 

צעדיו היו גדולים משלה, והיא מיהרה מעט בהליכתה, כדי ללכת סמוך אליו. תחושת אושר עילאית אפפה אותה כשהלכה לצידו, איך היתה גאה להביט באנשים שחלפו על פניהם וראו, כך חשבה, את האהבה שנבעה מהם.

 

היתה זו אהבה מסוג האהבות הנדירות שכתבו עליהן בספרי מופת ורומנים עבי כרס, שנלמדו בחוג לספרות באוניברסיטה. ואז, בצעירותה, לא הבינה את התרגשותה של המרצה שקראה מתוך אחד הספרים והביעה את הערצתה לגיבור. איך באותם ימים חשבה לעצמה, מה כל העניין, למי אין אהבה?

 

איזו תמימות ממלאת אותנו בצעירותנו, איך היא מאפשרת לנו לראות כמה הכל פשוט ואפשרי. מה גם שתמיד היתה יפה ומחוזרת, ואהבותיה באו לה זו באחר זו. לא פעם חשבה שרק בהסתכלות שלה לשנים שעברו חוותה את אהבותיה באמת, כי כמה זה נעים לרקום סיפור מזכרונות מתוקים הצבועים בוורוד, הרי איש לא יבוא לבדוק מה היה שם למעשה.

 

התיישבה לידו שותקת, ממתינה שיבחר אם לדבר

היא הביטה בו במבטי הערצה. למרות שהפרידו ביניהם שנים רבות, כשהלכה לצידו חשה איך נוכחותו הכובשת ממלאת את עולמה. היא אף פעם לא חשבה שהיא יפה וצעירה ממנו, משהו באהבתה אליו צמצם בדרך טבעית את פער השנים ביניהם.

 

כשנכנסו למכונית התיישבה לידו שותקת, ממתינה שהוא יהיה ראשון לבחור אם לדבר, לשתוק, או לחייך, ואז תדע גם היא כיצד לנהוג. ממש כמו שנהגה בילדותה להמתין לאמה, שהיא תהיה זו שבוחרת את הלוך הרוח. כשהתעוררה בבוקר ישבה בפינת הכורסה, שקטה, מהוססת ועוקבת אחר התנהלותה של אמה, בהליכתה המהירה מחדר לחדר, בטריקת הדלתות רגזנית ובחוסר שקט שפרץ ממנה כבר בשעות המוקדמות של היום. אחרי התנהלותה במסלולים קבועים ומהירים בתוך הבית, פנתה ושאלה, "את כבר מוכנה לבית הספר? בואי שבי אסרק אותך". כשהיא יושבת על ברכיה והיא צמודה בגבה אל הספה הפרחונית שמילאה את חדר האורחים הקטן, היתה אמה מסרקת אותה סירוק מהיר ויסודי, בחוסר נועם או רגישות. יעל שתקה, לא שאלה שאלות לא זזה ממקומה, חששה כל כך מהאיום המתקרב לבוא - "אם לא תראי כמו ילדה מסודרת אחר הצהריים נלך למספרה של יגאל ונקצוץ את שיערך". בכל אותו זמן שסירקה אותה אמה, נגעה בה רק לעיתים רחוקות ושלא במתכוון. אלה היו הנגיעות הבודדות שזכרה ממגעה של אמה.

 

הוא הפנה את מבטו, נגע קלות בשיערה השופע ואמר, "בכל פעם שאני מביט בך אני משתומם מחדש מהאור הזה שקורן מפנייך, מאין בא כל זה?"

 

"האור שלי נובע ממך" 

"יש לי הסבר מאוד פשוט לכך", אמרה כשהיא מניחה את ידה על רגלו הקרובה אליה - "האור שלי נובע ממך".

 

ואז , כמו בכל פעם שרצה לומר לה איזה דבר עם חשיבות רבה במיוחד, הסיר מעליה את משקפי השמש וסובב את פניה אליו, אוחז בסנטרה, מביט בעיניה ושואל: "מתי סוף סוף תביני שאורך בא ממש מתוכך, ואין אדם בעולם הזה שייקח אותו ממך?"

 

היא השפילה מבט נבוך ואמרה, "כן, יום אחד זה בוודאי יקרה, אבל בינתיים תן לי להאמין שזה כך, הלא אדם מוכרח שתהיה לו אמונה במשהו. אני בטוחה שיבוא יום ואחשוב אחרת". ובליבה חשבה שהוא צודק, כבר שמונה שנים היא שומעת מפיו את אותם המשפטים, ואינה משוכנעת בדבריו. אבל מה הן שמונה שנים לעומת שנים ארוכות בהן צמצמה את עצמה לגודל וחומר משתנה לפי בקשת היוצר.

 

אחר כך, כשהתיישבה בנוחות על הכסא, שלפה מהתיק הגדול שלה נרתיק איפור, הוסיפה קרם פנים, תיקנה את האיפור, והזליפה על עצמה כמות נדיבה של בושם אביבי. באצבעות מבושמות ליטפה את פניו, את צווארו, חצתה שורות שורות בשיערו המאפיר, תיקנה את צווארון חולצתו המכופתרת, ובעיקר אהבה את המחשבה שריחה נותר בו.

 

פעם, באחת משיחות הטלפון הארוכות שמילאו את שיגרת חייהם, תיאר באוזנה איך ריח הבושם שלה מלווה אותו שעות ארוכות אחרי שנפרדו ונסעו כל אחד לביתו. זכרון השיחה ההיא, והידיעה שריחה ימלא אותו גם כשכבר לא יהיו יחד, מילאו אותה תחושת בעלות נעימה.

 

הנסיעה היתה מוכרת ונעימה, הדרך שהשתקפה מבחוץ והאינטימיות ששררה בפנים, ארוזה בתוך מכונית, טריטוריה של אוהבים, איש לא יחדור אותה. רק הם והמוזיקה השקטה שליוותה אותם במרחקים הארוכים שגמאו יחדיו בשקיקה עצומה.

 

"סע לאט", ביקשה ממנו, "שלא תיגמר לנו הדרך, לא כל כך מהר, שלא נגיע לקצה, אל מה שממתין לנו בסופה".

 

כשהיה מרוכז כולו בנהיגה אהבה להביט בו ללוות אותו במבטה. ללטף את פניו, את הזיפים העקשניים שלא צלחה הסכין, לבנים, קשים, משני צידי הפנים. כאילו במתכוון זהים בצורתם. אדם שקול, חשבה לעצמה, עד לפרט האחרון.

 

איזה ניגוד היה בין פניו החשופים לשיערו המלא, השופע, שהיה מחולק באמצעו, בדייקנות, כמו נער מתבגר בגיל העשרה. רק צבעו האפור הסגיר את גילו המתקדם. היה בו משהו נינוח בדיבורו, במבטו, בכולו. היה בו משהו שהזמין לאהוב, לתת, להתקרב, לגעת, להתמסר עד כלות כוחות.

 

בו או בה? היא העדיפה לחשוב שזה הוא, זה הקסם שכבש אותה, זו היתה מחשבה יותר נוחה עבורה. נוחה יותר מהיכרותה את עצמה, את כמיהתה האינסופית לאהבה, את הצורך הבלתי נשלט כמעט לאהוב, להתאהב, להתמסר מבלי לעצור לרגע לחשוב, לראות ולא דרך הלב.

 

פעם, כשהמתינה לתורה במרפאת שיניים, עלעלה באחד מעיתוני הנשים וקראה ברפרוף את סיפורה של אשת קריירה מצליחה בשנות ה-50 לחייה, שנטשה את ביתה ועבודתה לטובת אהבה ש"שינתה את חייה", כך הגדירה זאת. באותם ימים לא היתה מסוגלת להאמין שאין זה סיפור בדיוני. "מה קרה לנו, הנשים", חשבה אז לעצמה, "זה בוודאי עוד סיפור שנכתב כדי לרתק קוראות משועממות". איזו יהירות היתה בה אז, כשחייה התנהלו בשגרה מבורכת. והנה, אחרי שנים לא רבות היא מוצאת את עצמה מעורבת בסיפור אהבה מטורף, חסר סיכוי לפי כל קנה מידה, שבטח יכול למלא כמה עמודים בעיתון נשים.

 

האימייל של אורלי