תפקיד חייה

נכון, אמרו עליה שהיא ג'וליה רוברטס הבאה. אבל יאיר רוה ראה את אן האתאוויי ב"השטן לובשת פראדה", והוא חושב שמחכה לה אתגר אחר לגמרי: להוכיח שתעשיית הקולנוע באמת זקוקה לאן האתאוויי הנוכחית

לפני הכל, התנצלות: באמת רציתי לכתוב על אן האתאוויי טקסט שלם שעוסק בקסמה ובכישרונה מבלי לעשות שימוש במילים מטרידות-מינית כמו "עסיסית", "שופעת" או "חושנית". כי הרי ברור שהאתאוויי היא יותר מסך מידותיה הפיזיות. מצד שני, העובדה שאני בקיא במידותיה, וזאת על סמך צפייה בסרטי קולנוע בלבד, מעידה שאולי יותר משאני המציצן שמנסה להסוות טקסט גברי שטוף הורמונים כרצנזיה אמנותית על צמיחתה של כוכבת קולנוע, זאת היא - האקסהביציוניסטית עם החיוך הביישני - שמצליחה לגרום לסאקרים כמוני גם להזיל עליה ריר וגם להתנצל על זה.

 

ובכן, האתאוויי אינה סובלת מתת-משקל כמו ניקול ריצ'י או לינדזי לוהן בימי שני ושישי. היא בחורה שהאמריקאים יאהבו להגדיר כ-Wholesome, מילה שגם מגדירה אותה כבחורה מחונכת מבית טוב, וגם כמי שזכתה בבית הוריה לתזונה מושלמת. במילים אחרות, יש לה חזה גדול.

 

אבל רגע, לפני הריר: אן האתאוויי, אנני בפי מכריה, מאיפה אנחנו בכלל מזהים אותה? בגיל 24 רשומים על שמה שמונה סרטים, כמעט בכולם היתה בתפקיד הראשי, וארבעה מהם היו להיטי ענק. זה התחיל ב"יומני הנסיכה", הסרט מ-2001, שבו התגלתה בגיל 18. האתאוויי גילמה שם נערה גמלונית בשם מיה, שמגלה שהיא למעשה נסיכה של ממלכה אירופית זעירה ובדיונית - ועוברת תהליך סינדרלאי כדי להפוך מטינאייג'רית אמריקאית מגושמת לאשת אצולה עם גינונים מעודנים ונימוסים מושלמים. במאי הסרט, גארי מרשל, שביים לפני כן את "אישה יפה", הצהיר שהאתאוויי היא הג'וליה רוברטס הבאה.

 

האתאוויי, עם חיוך צחור שיניים הנמשך קילומטרים ופרוס על פנים של נערת שמנת שגדלה בסביבה ניו יורקית עשירה, המשיכה לתפקד כנערה הכל-אמריקנית גם בסרטה הבא, "הקסם של אלה", לפני שחזרה ל"יומני הנסיכה 2" (כשבדרך היא מוותרת, די בתבונה, על התפקיד הראשי ב"פנטום האופרה". את השאריות לקחה אמי רוסום, שדומה לה שתי טיפות מים).

 

ואז, אחרי שתי מנות של "יומני הנסיכה" לצד ג'ולי אנדרוז, מלאו לה 21. כאן, למרבה ההפתעה, קרה לאן האתוואיי מה שלא קרה מעולם לג'וליה רוברטס למשל, אבל כן קרה כמעט לכל בנות דורה. מתוך נחישות להשיל מעליה את תדמית בת הטובים ורודת הלחיים היא הסכימה להתערטל ולגלם דמות של נערה בסיכון - חובבת סקס לא בטוח, צורכת סמים ומתרועעת עם האנשים הלא נכונים (הכל, כמובן, בשם האמנות). ברברה קופל, דוקומנטריסטית נחשבת וזוכת אוסקרים, זכתה בפיס כשהאתאוויי הסכימה להופיע בעירום בסרטה "משחקי גנגסטה".

 

קל להבין למה האתאוויי הרגישה שבידיה של במאית יהיה העירום שלה אנין ולא נצלני. אלא שהוא היה הכל חוץ מאנין. למעשה, זה היה יום חגו של האינטרנט: הנערה הבתולית מהסרטים של דיסני בתפקיד סליזי. מלכת הכיתה נתפסת באורגיה.

 

הר הקסמים

האתאוויי לא לבד בסיפור הזה. הוא הפך לריטואל כמעט קבוע של כל שחקנית שהתפרסמה בשנים האחרונות בתור הנערה הטובה מהבית השכן. כדי לא להיכלא בתדמית הזאת היא היתה צריכה להפגין מנעד (מילה שמלהקים אוהבים), ולהראות שהיא יכולה להיות גם הילדה הרעה. לינדזי לוהן, שגם התחילה כנערת הפוסטר של דיסני, היא אולי הדוגמה הכי טובה לזה. בקולנוע היא כולה חן; בצילומי הפפראצי, שנראים כמעט תמיד מבוימים היטב, היא נערת וייט-טראש מעורטלת עם נטייה מופרזת לשתייה, סמים, ומגוון מפתיע של הפרעות אכילה. קייטי הולמס ומישל ויליאמס, בוגרות "דוסון קריק", עשו אותו דבר במעברן מהטלוויזיה אל הקולנוע: נאלצו להוכיח שיש להן ליבידו, סקס אפיל ושדיים.

 

וכך בדיוק עשתה גם האתאוויי ב"משחקי גנגסטה" (Havoc, לטובת המגגלות), אבל אז קרה לה דבר מביך: הסרט כלל לא הופץ בבתי הקולנוע באמריקה אלא הועף ישר לדי.וי.די. אפילו פטמותיה של האתאוויי, כך העריך המפיץ, לא ישדלו רוכשי כרטיסים להשקיע בסרט הלא מוצלח הזה (ישראל היתה אחת המדינות היחידות שבהן הוקרן הסרט על מסך גדול). המרחק מ"יומני הנסיכה" ל"יומני הנעל האדומה" מעולם לא היה קצר יותר. מה שאומר שהאתאוויי, כדי לזכות בהכרה האמנותית שרצתה, היתה צריכה להתערטל שנית. והפעם היא קלעה בול: אנג לי ליהק אותה לתפקיד אשתו של ג'ייק ג'ילנהול ב"הר ברוקבק".

 

הליהוק הנשי של "ברוקבק" היה מבריק: עם מישל ויליאמס מצידו של הית לדג'ר והאתאוויי מצידו של ג'ילנהול, ועם שתיהן בסצנות סקס, שמציגות כי מתחת לחזות החוואית השמרנית בוערות נשים מלאות מסירות ותשוקה, אנג לי הצליח להוכיח לקהל שהמשיכה של שני הגברים זה לזה לא נובעת מהיעדר נשים בחייהם. האתאוויי - בתפקיד קטן אבל חיוני, שעשה שימוש מצוין בתדמיתה כגודי-טו-שוז תמימה - בלטה בסרט, גם אם לא היה לה תפקיד סוחף מועמדויות לאוסקר, כמו לוויליאמס. היא בעיקר הוכיחה שלמרות הטעות שעשתה עם "משחקי גנגסטה", היא מצליחה לבחור פרויקטים מנצחים.

ההוכחה הסופית לכך היא סרטה החדש, "השטן לובשת פראדה" - שמבוסס על ספרה של לורן וייסברגר, מאותם צ'יק-ליט שאחרי "סקס והעיר הגדולה" ו"יומנה של ברידג'ט ג'ונס". אף אחד לא דמיין שזה יהיה הסרט הכי קופתי בקריירה המבעבעת של האתאוויי. יודעות מה, עזבו רגע את האתאוויי: "השטן לובשת פראדה" הוא הסרט הקופתי ביותר בקריירה של מריל סטריפ. עם הכנסות של 120 מיליון דולר (לא סופי) זהו הלהיט המפתיע של הקיץ האמריקני.

 

פסלון או חידלון

"השטן לובשת פראדה", ששובץ בחוכמה מול "סופרמן חוזר" ונועד לקהל שלא מתעניין בגיבורי קומיקס, פגע בול. עד כדי כך שכשהודלף שאולפני פוקס שוקלים להרים קמפיין להענקת פרס אוסקר לשחקנית הראשית מריל סטריפ, קמה זעקה אינטרנטית מצד כמה מבקרים שאמרו "רגע, רגע. אן האתאוויי מגלמת את התפקיד הראשי בסרט. מריל סטריפ, בתפקיד שטני ומענג וגונב סצנות, היא שחקנית המשנה בלבד".

 

האתאוויי, כך נראה, סיימה את ההתבגרות, עברה את פאזת ההשתרללות, והיא ממשיכה באופן מרשים לגלם דמויות בנות גילה. ב"השטן" היא מגלמת צעירה המגיעה לניו יורק, ומתקבלת לעבודה כמזכירה של עורכת מגזין אופנה עריצה (סטריפ, בדמות המבוססת על אנה וינטור, עורכת "ווג" והבוסית לשעבר של וייסברגר). סטריפ משתוללת בעונג על תפקידה הקאמפי המרושע, הקרואלה דה-ויל של עולם מגזיני הכרומו, אבל האתאוויי, בתפקיד אלגנטי וצונן, נותנת לה מאבק הוגן ומפתיע בקרב על תשומת הלב.

 

ובכל זאת, ולמרות ההשוואות המתירניות לג'וליה רוברטס, אן האתאוויי היא סוג של אניגמה; אולי יש בה משהו מוקפד מדי, פורצלני מדי, שלא יאפשר לה להיות כוכבת קולנוע לטווח רחוק? האם תוך חמש שנים או שלושה כישלונות, מה שיבוא קודם, נמצא אותה בקריירה שנייה, מוצדקת יותר, בסדרת טלוויזיה? דמיינו אותה למשל ב"האנטומיה של גריי" או ב-The O.C. דמיינו אותה מתרסקת על האי של "אבודים", או מחוזרת על ידי כריסטופר מולטיסנטי ב"הסופרנוס". ויותר מזה, דמיינו אותה מככבת בסדרה שתיתפר במיוחד למידותיה, על שחקנית צעירה שבגיל 26 מגלה שעתידה הגדול כבר מאחוריה - ושכל הבחורים בעולם כבר ראו אותה באינטרנט בעירום.