מהודו ועד כאן: השבת של העולם המערבי

חזרתם מהודו, מתכננים לנסוע, לא מצליחים להבין מה יש בה שמושך אליה כל כך הרבה אנשים? אוסף מאמרים המנסה לענות על התשובה באמצעות אנשי רוח שהיו שם. "היכן הוא הזמן של האי-תנועה?" הפרק הראשון בספר, מאת אלחנן ניר, הוא מעין פתיחה להקשרים שיבואו מאוחר יותר בין הודו ליהדות

א.

לֵה, לאדאק, צפון הודו. הגעתי בחושך, מתנשם בכבדות בגובה הקרוב לארבעת-אלפים מטרים, מִטלטל אחר מטלטלי, זוכה תמורת חמש רופי במיטה ובמצעי פשתן דלים. הלילה מוּסק אל תוך האח, נע בלשונות האש אל השינה. וגם כאן, חולף באיטיות כל עוד פקוחות העיניים, נמלט אל צחוק הבוקר מבלי אחיזה.

 

בוקר. מעבר להרים נעלם לו הלילה הראשון שלי בהודו ואור ראשון נהדק אל קורות הגג, נתפס בביישנות אל הכתלים הבהירים. אני מחליף צד, מערב במזרח, מזרח במערב, מתעקש להֵחלם. ולפתע קול חזק: טום-טם-טום. נרתע. מתכווץ אל עצמי. שם לב שאני במזרח הרחוק - רחוק כל כך ממקום הולדתי וחלומתי, מיהודים שלא היו פה אפילו בגלותם.

 

אני פוקח עיניים, אותן עיניים, אל הקולות. הוא - נזיר בודהיסטי, מלוכסן עיניים, עוטה כתום. נראה שהוא קרוב לגילי, אפשר שאנחנו אפילו ילידי אותו שנתון. הוא מעביר דף אחר דף, קלף בתר קלף, מושפל מבט, מכונס אל שלו, זורה במתכתיות את תפילותיו אל רוח ההימליה העצורה, אל השלווה הגדולה הנוהרת מן ההרים המושלגים, אל התהומות השתוקים בו. אל עצמו.

 

התפילה הזאת לוכדת אותי. ואני, על אף תפילַי שבראש התיק, אלו שקיבלתי ירושה מסבא יששכר דב מבעלז, ועל אף האותיות היהודיות בנות אלפי השנים העולות ויורדות בי שלש פעמים ביום - נלכד. והוא תפילה. תפילה כמו 'תופל (-מחבר) כלי חרס', כמו מתחבר אל יסוד האדם שקיומו הוא כחרס הנשבר, אל יסוד הדומם והעפר, אל הדיבור השותק, אל השתיקה המדברת. ומאז אמרתי: תפילה.

 

ב.

אחת התופעות המרתקות ביותר שנוצרו בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים היא הנהירה למזרח בכלל, ולהודו בפרט. לפי נתונים מהימנים, בכל רגע נתון מצויים בין חמישים לשישים אלף ישראלים במזרח. באותם הרים שכבר חדלו להיות מעבר לחושך, והפכו לתחנת ההתבגרות הישראלית הכמעט-אולטימטיבית שבין השרות הצבאי לתואר האקדמי. אמנם התחנה הזאת איננה היחידה, ויש גם תופעה של מבוגרים שנוסעים, של הורים החוברים לילדיהם ואפילו של אנשים מבוגרים שנוסעים לשם בזמן שחבריהם ממתינים בתורי-קופת-חולים. הנה בסמוך לי בטיסה מדלהי לתל אביב ישבו שתי נשים בנות שבעים שחזרו מחודשיים שהות, או בלשונן: טיול, בעמק כינור (Kinor) שבהודו, אבל עדיין מרבית הבאים הם הצעירים. ואמנם, חלק נכבד מהבאים, אם לא רובם, באים כדי 'להתפרק' לאחר הצבא, התפרקות רבת מובנים וניחוחות, אבל עדיין מונחת בביאה זו גם ביאה אחרת, מבקשת, מחפשת, תרה גלוית עיניים ולב, ובה התעניינותי.

 

כיצד הפכה הודו לתחנת ההתבגרות הישראלית הכמעט אולטימטיבית?

 

מה יש שם; מה יש שם שאין כאן?

 

כיצד משפיעים המזרח והודו עלינו, על אלה שהיו שם ועל אלה שלא היו?

 

האם יש נקודות ממשק בין היהדות וחדריה הפנימיים, להודו ולדתות המשמעותיות בה, ההינדואיזם והבודהיזם?

 

ג.

השאלות שהעליתי למעלה טורדות אותי זמן רב. טורדות וגם מַפְרות, טורדות וגם מעוררות, טורדות וגם טורדות, ואינן מניחות. חזרתי מהודו באמצע חג הסוכות. אבי ישב אז בסוכה, הסתכל בתמונות, שמע מעט חוויות, הסתכל בי במבט חודר, כמו מקלף את כל קליפות המֵרחק שהתקרמו עלי ושאל: "נו, אז באמת, מה יש ֹשָם?", כמו תוהה על כל ה'ֹשָם' הרחוק הזה הנקרא: 'הודו'. ואני, כמו נתפסתי בקלקלתי, כי באמת מה יש שם?! - תהומות לכלוך וזוהמה, אנושיות מלאת מום, אמונות פגאניות ואליליות מלאות פיגור רוחני, חיים על סף הכאוס והמאפליה?! ושתקתי. עברו דקות ארוכות, חלולות מחד ומלאות קולות נשברים מאידך, עד שאמרתי ששם יש זמן לזמן ומקום למקום ונפש לנפש, ושוב שתקתי. ולמה התכוונתי? עד היום אני מנסה לפענח, כלומר לגלות מה חשתי אז שלפָת אותי כל כך בחוזקה, מה יש שם שפשוט תקף אותי ללא הנח. וקודם שאשיב אתנצל על דרך ההכללה שאנקוט כאן בדברי, שהרי ודאי שהדברים מורכבים ומלאי דקויות הרבה, אלא שטבע הדברים כמעט ומחייב בהם את כשלון ההכללה.

 

ראשית, הזמן. היחס לציר החולף עליו מונחים חיינו הוא אולי ההבדל המשמעותי ביותר בין מערב למזרח, בין ישראל להודו. הריצה אחרי הריצה שרצה אחרי הדמיון שרץ אחרי האינטרס - כמו נעצרת על סף הכניסה להודו. שם נדמה אין מרוץ אין סופי אחר החומר על צורותיו השונות. שם משננים את פסוקי הבּהגָווד-גיטא דוגמת "אומללים הם אלה שתוצאות מעשיהם הן המניע לפעולתם" (2.48) ולא מוכנים להתאמלל, ולא שואלים מה לעשות אלא מה להיות. גם הסנסקריט (Sanskrit), שפת הקודש ההודית העתיקה הנוטה לפֵעלים סבילים, מוסיפה אל האיטיות שבאוויר, אל ההווה המתמשך, אל התחושה שהאדם נוצר ונברא במציאות ולא יוצר ובורא אותה.

 

וגם מקום למקום. התחבורה הקשה, הרשלנית על גבול השלומיאלית, הידיעה הברורה שהרכבת בתחנה יכולה גם לאחֵר ביממה שלמה ואף לא אחד יתנצל על כך, או לכל הפחות יחוש באי נוחות עקב כך, גורמת למגע איטי עם המקום. לזהות מוחלטת עם תבנית נוף המולדת. לְהתיישבות. עד לפני מאה שנים היו אנשים נקראים על שם מקום מגוריהם, מושבם וארצותיהם, אבל היום המקום הפך אצלנו לפריט נטול כמעט כל ערך ומשמעות, המשתנה ללא הרף וכמעט מבלי שימת לב. אימי ע"ה ספרה לי כיצד כשהיתה ילדה בימי ראשית המדינה, כל נסיעה משפחתית מהבית אשר בעמק לתל-אביב הגדולה ארכה שלושה ימים. יום נסיעה, יום אמירת שלום לדודים ויום חזרה. ומתי עוד נותר לרוץ ללא הרף כשרק נסיעה לתל אביב אורכת חצי שבוע? ואני מספיק להיות בירושלים לרדת לתל אביב ולחזור לירושלים, והכול אף בפחות מחצי יום.

 

אבל יתר על הזמן ויותר מן המקום: הנפש. המרחב, הפתיחות, האֵמון, השְלמות – כל המילים השחוקות ולעוסות עד דק מלוחות המודעות הניו-אייג'יות, אלו הטפלות, הטרחניות והמשְלות, פתאום מקבלות פָּנים. פתאום הנפש שכנגדי לא מצֵרה לשלי אלא אך מפרה ומתאימה לה, עומדת ונכונה לה. והחוזק של הודו הוא הלב המפולש, הנכון להֵחלש, להיות מי שאתה. החיים, ולו לזמן קצוב ומוגבל מראש, באטמוספרה שיש בה מושגים ודרכי חיים דוגמת המוקשָה (Moksha) ההינדית והנירוואנה (Nirvana) הבודהיסטית, שתכליתן היא החֵרות מכל מעקשי וסבלות העולם-הזה וביאה אל החירות והשלווה העליונה, נותנים את אותותיהם בצורה משמעותית בכל הבא בהם. ובהקשר הישראלי הבולט: אלו שיחות הלילה לאור החשמל הדוהה בגסט-האוס על כל הקושי והטוב, על כל האהבה והשנאה. על הכל. ואנשים שחיו כאן בארץ עשרות שנות חברות ושיתוף זה עם זה, נוסעים להודו ומגלים יבשה וים חדשים לגמרי הנקראים זולת. הנקראים עצמי. וכאן אני נוגע בעוד נקודה משמעותית שבין מערב למזרח וזו הציניות לעומת הכנות. אני חש שהמערב כמעט מכריח היום את כל הנוטל בו חלק לעטות על עצמו שריון ציניות בכדי לשרוד, והמזרח, כל עוד הוא אכן מצליח להישמר מארס המערב (ורובו, כך נראה, נגוע), פטור ומשוחרר מאותו שריון. ובלי טיפת ציניות אדם אומר אני מחפש את עצמי, או את האטְמן (Atman), כפי שהוא נקרא בהודו.

 

ד.

אשר לזמן. ז'ידו קרישנמורטי, אחד המורים ההודים החשובים שפעלו במאה העשרים, שקרא לרוח חוקרת, נלהבת ושואלת, המישירה מבט אל הקיים ובכך גם משתחררת ממנו, ביקר ב-1985 בפעם האחרונה בהודו. הוא היה אז חולה מאד, סבל מסרטן הלבלב והמשיך לערוך דיאלוגים פומביים, כפי שנהג כל חייו. הוא דן אז באופי הזמן והציג את השאלה: "האם קיים זמן של אי-תנועה? האם קיימת פעולה חסרת זמן, שהיא אין-סופית וחסרת מידה? אנו משתמשים במילים על מנת למדוד את הבלתי ניתן למדידה, והמילים שלנו נעשו לזמן. המילים נעשו זמן ובעזרת מילים אלה אנו מודדים מצב שאינו בר-מדידה וזה שאינו בר-מדידה אינו של זמן" (ז'ידו קרישנמורטי, הבעירה הפנימית, אסטרולוג 2004, עמ' 18). הוא עזב את הודו מבלי להשאיר תשובה, ונפטר כעבור חודש באוג'יי שבקליפורניה.

 

כשקראתי את הדברים, פתאום ומבלי משים, אמרתי: שבת. הנה זמן, שהוא כביכול, מעבר לזמן, או בלשון המקובלים: זמן שהוא מעבר להשתלשלות השפע הרגילה, או בלשון הזהב של פרופ' א"י השל: "ביום זה האדם הוא ריבון בממלכת הזמן". כי שבת היא למעשה זמן שאיננו במסגרת בזמן. יום בשבוע שהפעולה בו היא אי-הפעולה, ושהתחושה בו היא כאותה תחושת-סוד שחש המשורר בסיום כתיבת השיר – רגע נס הפלא בו הופך השיר ממקבץ מילים לשיר, וממשיכות מכּחול סתמיות לכדי ציור של ממש. כי השבת היא זמן שפתאום מתחוור בו שניתן להשיב את שהיה ולחוש את שיהיה, את העולם הבא. והשבת שהיא גם יום פשוט וטבעי של מחויבות לשלש סעודות, למשפחה ולקהילה, מגלה שבתוך הקשרי הגוף והחבְרה, יש כדברי קרישנמורטי 'זמן של אי-תנועה'.

 

הגדרתנו כבני אנוש היא בהיותנו משועבדים לזמן ולפגעיו. לסבל שהוא מסב,

 לשרירות הלב שהוא גוזר, לשכחה שהוא ממיט. אפילו נפש הקרובה אלינו ביותר, חולפת תקופה ושנים מועטות מאז פטירתה וכבר שכחנו, וגזרה על המת - כמו על החי, שיישכח מן הלב. וכאן מזדקרות להן השאלות כמו האם ניתן להשתייך לזמן מבלי ליפול לבורות אוטם-הלב המרכיבים אותו, האם ניתן להיות אדם, מבלי 'מס הערך המוסף' והקשה שהשם אדם כולל בתוכו. אלא שאכן ישנו שלב בו אדם חורג מתחושת הזרות ביחס לעולם כמציאות-נגד העומדת חוץ לו, והופך להיות חלק ממנה והיא חלק ממנו. השלמה. זוהי להבנתי השבת. על כן מובא בכתבים חסידיים (רבי נחמן מטשערין, יקרא דשבתא, סימן ד) כי בשבת ניתן לדעת שכל הרוחש - רוחש במעמקיו לטוב, אמנם לא שהוא טוב – אלא שהוא מכוון, דוחף ושואף אליו ללא הרף. כי בשבת ניתן לדעת שהשרירותיות מופקעת מהעולם, ותחתיו באות ועולות בו פָּנים ופּניָה והענות. וכשאדם יודע שכל הקורה לו הוא לטובתו זהו העולם הבא – זו שבת.

 

במחשבה נוספת: הודו היא כנראה השבת של העולם המערבי.

 

• אלחנן ניר הוא משורר ומורה לחסידות. עורך המדור הספרותי של "מקור ראשון" ומנחה סדנאות לכתיבה יוצרת

 

• "מהודו ועד כאן - הוגים ישראלים כותבים על הודו והיהדות שלהם", עורך: אלחנן ניר, הוצאת ראובן מס בע"מ