כמו קרטיב לנפש
מזג אוויר של איזה 80 מעלות ו-200 אחוזי לחות נושא עימו מספר בעיות. אחת מהן היא שחורים במצח. אחרת היא שהוא הופך אותנו לקצת טיפשות, גם אם יש לנו מזגן אחד וחצי כוח סוס. המסורתיות יתמודדו מולו בביקיני, והאחרות פשוט ידללו את מה שנכנס אליהן לגוף - ממוצרי מזון ועד מוצרי תרבות. בדיוק בשביל אלה נבראו יצירות כמו "שחייה בעירום", שהוא בעיקרון ספר מתח להמונים, אבל בפועל הוא ספר מתח להמונים עם טוויסט, ואפילו עם אג'נדה.
הסיפור הוא כזה: אישה צעירה וכוסית נזרקת באישון ליל מסיפון אוניית נוסעים מפוארת בידי בעלה, מניאק חתיך ושחצן. איכשהו קורה שהיא שורדת, ואפילו מצליחה לצוף לחוף מבטחים על כרסו של שק גראס. ובחוף המבטחים, שהוא בעצם אי קטן ומבודד, ממתין לה נסיך חלומות מקשיש, בדמותו של שוטר מיזנתרופ בדימוס. בעזרתו של הסבא השווה הזה, שכמובן מתגלה כמאהב משהו-משהו, יוצאת האישה למסע נקמה פסיכולוגי בבעל הזחוח, שלא יודע על הפדיחה. כאילו, על זה שהיא חיה ונופשת בביקיני בין זרועותיו המאפירות של רובינזון קרוזו מודרני.
אוקיי, עד כאן הדרמה, ועכשיו הטוויסט: התעלומה פתורה. יש רצח, יש מניע, יש רוצח ואין עוד חצ'קונים לפוצץ. אז מה הקטע? ובכן, במשך 502 עמודים (!) שחולפים די בסבבה אנחנו מחכות לראות כיצד הרוצח יפענח את המסתורין שאופף את חייו מאז הרצח. והאמת היא שלמרות הקילוגרמים העודפים, יש בספר מספיק אקשן בשביל לרצות מוחות מצומקים. תרחיש הנקמה המפותל שרוקמת האישה לא נסחף לכיוונים מופרכים, והאפקטיביות הפסיכולוגית שלו נשמעת אמינה ומשעשעת.
חוץ מזה, אפילו ש"שחייה בעירום" הוא קודם כל ספר טיסה, העולם שנבנה בטקסט, הדמויות שהוא מכיל והשפה שמרכיבה אותו, לא מדורדרים, קלישאיים ומביכים.
ולגבי האג'נדה: הספר משופע בהתייחסויות לטבע, שלא רק משמש כתפאורה אלא משחק כגיבור ראשי בעלילה. הדיאלוג שמנהל האדם עם הטבע אנאלוגי לדיאלוג שהוא מנהל עם הסביבה האנושית שלו, ובואו נאמר שמי שמדבר לא יפה לצמחים ומתעלל בבני אדם, צפוי לחטוף פליק כואב בטוסיק.
"שחייה בעירום", קרל היאסן. מאנגלית: אורי לוטן ושרונה גורי. ספרית מעריב
הפואטיקה של הפתולוגיה
הנה ספר שמשתלב היטב במערך ההיפוכונדרי שאני מטפחת: "סיפורי רופא". 13 סיפורים קצרצרים עד פחות קצרים, שמלווים סדרת ביקורי בית שעורך מחבר הספר אצל פציינטים מהגרים באמריקה של ראשית המאה שעברה.
נזהיר מראש - מי שמתחרמנת מפרטנות פתולוגית לא תמצא כאן אורגיה מגירת מוגלה. ויליאמס מתמקד בעיקר בהתרחשות סביב האירוע, כלומר המחלה, ופחות בסיבה שלשמה התכנסנו. לפעמים הוא חש יותר את הסביבה שמקיפה את הפציינט מאשר את הסובייקט עצמו. לפעמים בכלל אין לו סבלנות אליו או לניג'וסים שלו, ולידיעה הברורה שהוא עוד שנייה במילא הולך למות, אז אולי שיסתום כבר. ולפעמים הוא פשוט מבסוט, ככה בקטנה, מתבוסת המחלה.
ויליאמס הוא מין רופא יודע-כל כזה, שמטפל בהריונות מוקדמים ובגרונות מודלקים כאילו שניהם בתחום המומחיות שלו. בהתאם לכך גם האופן שבו כל מחלה מתוארת שומר על אופי שוויוני ומסופר באותה נימת קול מרוחקת, מעט אדישה ומאוד לא סנטימנטלית - לא משנה אם מדובר בעצירות או בהפלה. ודווקא משום היעדר הדרמה, ובגלל ההתייחסות שוות הנפש הזאת לנושאים של חיים ומוות, יש משהו שקט, רגוע וכמעט ממכר בטקסטים שמעניק אף ל"שני שקדים מכוסים בקרומית" סאונד פיוטי.
"סיפורי רופא", ויליאם קרלוס ויליאנס. מאנגלית: עודד פלד. רסלינג, ושתי מחלקה ספרותית