דמעות של שתיקה

"הסוד שמעבר למילים", סרטה של הבימאית הקטלונית איזבל קויסט ("החיים בלעדי"), מצליח לומר הכל בלי להכביר במילים. אז מה הפלא שהאחים אלמודובר אימצו אותה, שפסטיבל ונציה עשה לה כבוד ושגלריה מפוארת של שחקנים עומדים אצלה בתור?

 

יותר מאשר המילים, מעסיקות את הבמאית הקטלונית איזבל קויסט השתיקות עצמן. בסרטה החדש, "הסוד שמעבר המילים", שיוקרן החל מהערב (ה') בישראל, היא רוקמת מארג יחסים עדין בין שתי נפשות פצועות שמחפשות גאולה. בדומה לסרטה הקודם, "החיים בלעדי", גם כאן נאחזת הגיבורה (שרה פולי) בשתיקה שמגוננת עליה מפני התמודדות עם העבר.

 

עלילת הסרט, שגרף ארבעה פרסי גויה ואת פרס הבימוי בפסטיבל ונציה, מתרחשת על מתקן ימי מבודד לקידוח נפט, אליו מגיעה הגיבורה בניסיון למצוא מפלט מזוועות המלחמה בבלקן שצילקו אותה. היא מציעה את שירותיה כאחות לבחור (טים רובינס) שנפצע קשה והתעוור בשריפה שהתלקחה במתקן. בין השניים נרקמת מערכת יחסים אינטימית הנסמכת לא רק על כוחן של המילים, אלא בעיקר על השתיקות שביניהן. "החיפוש אחרי הלא נאמר הוא אובססיה שנוכחת בכל הסרטים שעשיתי", אומרת קויסט בראיון ל-ynet, "אני לא מבינה אותה אבל היא מעסיקה אותי. זה אולי הצורך הלא מוסבר להבין למה השתיקה חזקה יותר ממילים".

 

כוחה של המילה

סרטה של קויסט, שהופק על ידי האחים פדרו ואגוסטין אלמודובר, משובץ בגלריה משובחת של שחקנים. לצדם של פולי ורובינס מככבים בסרט גם השחקן הספרדי חווייר קמרה ("דבר אליה", "חינוך רע", "סקס ולוסיה"), השחקן הבריטי אדי מרסן ("ורה דרייק") וג'ולי קריסטי האגדית. העבודה על הסרט החלה עם סיום הצילומים של סרט תיעודי שקויסט ביימה על המלחמה בסרייבו. "כשהמלחמה השתוללה בסרייבו הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. דרך המועצה העולמית לשיקום קורבנות עינויים (IRCT) פגשתי נשים שחיו את זוועות המלחמה. צילמתי את הסרט התיעודי מתוך הבנה שחייבים לדבר על זה. גם הסרט הזה נולד מאותו מקום, אבל הפעם לא רציתי לדבר על זה בקונטקסט של מלחמה או חברה אלא ברמה של הפרט הבודד והמחיר שהוא משלם".

 

את "הסוד שמאחורי המילים" הקדישה קויסט לאינגה גנפקה, מייסדת המועצה לשיקום קורבנות עינויים אותה מגלמת בסרט ג'ולי קריסטי. "היא אחת הנשים המופלאות שפגשתי", אומרת קויסט על גנפקה, "אנחנו האמנים מדברים כל הזמן על לשנות את העולם, אבל בסופו של דבר ברוב המקרים אנחנו די חסרי אונים מול המציאות. כשאתה עומד מול אנשים שבאמת משנים את העולם באופן אקטיבי, אנשים שהופכים את המקום שבו אנחנו חיים לטוב יותר - אתה לא יכול שלא להעריץ אותם על כך".

 

למקום של כבוד ברשימת הקרדיטים זכה גם הסופר והוגה הדעות ג'ון ברגר עליו אומרת קויסט: "הכתיבה, השירה, האמנות והפוליטיקה שלו הופכים את העולם הזה למקום ששווה לחיות".

 

בכוחן של מילים לרפא?

 

"קורבנות זקוקים לצדק, אבל ברמה האישית הם צריכים להרגיש שהם יכולים להיות נאהבים. כל האנשים שפגשתי שעברו עינויים, אמרו לי שהם צריכים לדעת שמה שקרה להם לא יחזור על עצמו, וכשהם חוזרים הביתה הם רוצים לחוש שהאהבה היא אפשרות. האישה הזו, גיבורת הסרט, היא אדם מרוקן שנאחז במציאות משעממת ובהרגלים, אבל משהו שם מתעורר והיא מתחילה להרגיש. מילים יכולות לרפא, אבל הן גם יכולות להרוג".

 

בטקסט מאוד מינימליסטי את מצליחה לטלטל את הצופה בין מצבים נפשיים שונים כמו רוך, צחוק ועצב עמוק.

 

"זה לא רק המילים, זה גם המיקום והאופן שבו הן נאמרות. שתי הדמויות משתמשות במילים כהגנה. ג'וזף (רובינס) מתבדח, מקשקש, משתמש באירוניה ונאחז במילים כאילו זו הדרך היחידה שלו לא להשתגע. דרך המילים הוא בורח מהמציאות. האנה (פולי) חיה בתוך השתיקה שמוכתבת מתוקף זה שהיא כבדת שמיעה, אבל לא רק. השתיקה היא הנשק שלה מול העולם ודרכה היא אומרת הרבה. בלי מילים אנחנו מדמיינים מה עבר עליה".

 

המוטו הוא ניואנסים, אנדרסטייטמנטס והפתעה. כלומר בכל פעם שהצופה חושב שהוא יודע לאן את מוליכה אותו, את משנה כיוון.

 

"זה לא שניסיתי להוביל למקומות נחבאים או להפתיע. בשבילי האופן שבו מסופר הסיפור טבעי ביותר. גם תוך כדי כתיבה זו לא היתה הכוונה. אני מכירה לעומק את הדמויות שלי והן אלה שמקדמות את העלילה. זו אולי הסיבה שאני לא מלמדת קולנוע – אני לא עובדת עם אג'נדה כתובה מראש, אין לי תכנית, הכל מתחיל בדמויות. חשוב לי לדעת מי הם, מה העבר שלהם, איפה הם נמצאים כעת ולאן אני רוצה שהם יגיעו".

 

שני הסרטים האחרונים שלך אומרים בסופו של דבר שהחיים חזקים מהכל. האם זו המוטיבציה שמאחורי היצירה שלך?

 

"אני חושבת שכן, באופן מסוים. אני באה ממשפחה מאוד ענייה. אף אחד מבני המשפחה שלי לא הלך לאוניברסיטה ובטח שאף אחד מהם לא עסק בקולנוע. אנשים צחקו עליי כשאמרתי שאני רוצה לעשות קולנוע, אבל הלכתי על זה. אני מאמינה שאדם חייב ללכת בכל הכוח בדרך שבה הוא מאמין בלי קשר לאיך שהסביבה מקבלת את זה".

 

בשני הסרטים הדמות הראשית עוברת טרנספורמציה, תהליך של התנקות שבסופו גאולה. את צוללת לגיהנום בשביל לחזור לנקודת האפס, כי רק משם אפשר בעצם לחיות?

 

"זה החיים או לפחות חיים ששווה לחיות אותם. אני תמיד אומרת שהחיים הם גיהנום יפה. אנחנו ממשיכים להיות שמחים גם כשקילומטרים ספורים מאתנו אנשים מתים. אנחנו ממשיכים לחיות גם אחרי שאנחנו קוראים את העיתון בבוקר. היופי קיים והוא נמצא בכל מה שמקיף אותנו, גם בחיוך עצוב של מישהו שעובר מולך ברחוב. זה מה שהופך את החיים לשנויים במחלוקת ולמעניינים".

 

צוות השחקנים מדהים. כל אחד מהם מביא למסך את הדבר המיוחד שלו כאילו התפקידים נכתבו במיוחד עבורם.

 

"את האנה כתבתי במיוחד לשרה פולי ששיחקה בסרט הקודם שלי וזו הפעם הראשונה שאני כותבת תפקיד במיוחד לשחקנית. היא מופלאה בעיני, השחקנית הטובה ביותר בדורה, היא יכולה לשחק כל דמות. טים היה כמו חלום שהתגשם, לא חשבתי שהוא ייקח את התפקיד, אחרי הכל זו הפקה ספרדית עם תקציב ספרדי, אבל שבוע אחרי שהוא קיבל את התסריט הוא התקשר ושאל מתי מתחילים לצלם. הוא מושלם לתפקיד, היה לי חשוב שג'וזף יהיה מישהו חזק, שכשאתה מתבונן בו אתה יודע שהוא עבר הרבה בחייו. חווייר קמרה הוא חבר מאוד טוב שלי והיה לי ברור שאני רוצה אותו בפנים, ג'ולי קריסטי גם היתה מושלמת לתפקיד ואפילו הברווז נבחר בקפידה. זה באמת אנסמבל מושלם".

 

את חווייר קמרה אנחנו מכירים מהפקות ספרדיות אבל זו הפעם הראשונה שהוא משחק באנגלית. איך זה היה?

 

"קשה, בפעם הראשונה שהוא עבד עם טים הוא הזיע לא מעט, אבל זה היה אתגר שהוא עמד בו יפה מאוד. הוא לא דובר אנגלית ברמת שפת אם, אבל אני חושבת שאחרי ההתנסות הזו הוא בהחלט יכול לקחת על עצמו הפקות נוספות באנגלית, כך שאם יש איזה במאי ישראלי שרוצה לעבוד איתו, זה הזמן".

 

איך היה לצלם באמצע הים?

 

"רטוב, קר, סוער ודי מסובך עם כל ההליקופטרים שריחפו מסביב. אבל היי, מי אמר שהחיים צריכים להיות קלים?".

 

התחלת את הדרך בפרסום וגם היום את מפיקה פרסומות ווידאו קליפים. זה די מפתיע בהתחשב בכך שהרקורד הקולנועי שלך רווי ביצירות פסיכולוגיסטיות מעמיקות.

 

"עבדתי הרבה שנים בפרסום ומאוחר יותר עברתי להפקת פרסומות. מעולם לא למדתי בבית ספר לקולנוע, כך שבשבילי פרסומות היו בית ספר מעולה לעשייה. עשיתי פרסומות לאמנסטי, לצלב האדום, לפיאט ולסווטש. אני לא אומרת שזו אמנות, אבל מצד שני זה לא מביך אותי. אנשים עושים בשלבים שונים של החיים שלהם דברים שונים. אני חושבת שלמדתי מזה הרבה וכמובן שיש גם דברים שעדיף לשכוח כשאתה ניגש לעשות סרט".

 

זה הסרט השני שאת עושה עם האחים אלמודובר. איך התחיל הקשר הזה והאם הם היו מעורבים בעשייה?

 

"תמיד הערצתי את פדרו כבמאי וכעת כשאני 'בוגרת' יש לנו מערכת יחסים מאוד ישירה ואנחנו מתווכחים די הרבה. פדרו לא מתערב בעשייה, הוא עסוק בסרטים שלו, אבל הוא הגיע פעם אחת לסט הצילומים. אנחנו מדברים על הכל והוא בדרך כלל לא מסכים איתי על כלום אבל הוא מכבד את דעתי, את הבחירות שלי ומסתבר שגם את הסרטים שאני עושה. אין הרבה חברות הפקה בינלאומיות בספרד ובשבילי זה היה דבר נפלא לעבוד איתם".

 

על מה את עובדת עכשיו?

 

"בינתיים אני נחה, ובהמשך מי יודע, אולי על קומדיה".