ימים נוראים

אם אתם מאלה שמעדיפים לבלות את יום כיפור בבית מול הדי.וי.די, לפחות עשו את זה מול סרטים שאינם סתם בידור המוני מנוון מחשבה, אלא כאלה העוסקים בחשבון נפש, אישי או פוליטי. הנה ארבע המלצות לסרטים כאלה, חדשים וישנים, שיצאו בארץ לאחרונה

"זעם ותהילה", במאי: אבי נשר (1982)

 

בימים אלה יוצא הסרט הזה, מהחשובים שנעשו בארץ, לראשונה בדי.וי.די במהדורה ראויה להערכה. לא רק עותק משוקם עם פסקול מתוקן, אלא גם שלל בונוסים העוזרים למקם את הסרט הזה בקונטקסט אמנותי ופוליטי המתאים לו.

 

יש סרטים שאומרים עליהם שהם הקדימו את זמנם. ובכן, לא רק ש"זעם ותהילה" הקדים את זמנו, זמנו למעשה עדיין לא הגיע. התחבולה הקולנועית/רעיונית/פוליטית שעומדת בבסיס הסרט הזה נראית כיום רדיקלית לא פחות משהיתה כשנעשתה לפני 22 שנה.

 

על פניו, גם ללא שום קונטקסט אידיאולוגי, "זעם ותהילה" הוא דג כמעט בודד באקווריום הקולנוע הישראלי ("ההסדר" של יוסף סידר הוא אולי חברו היחיד). זהו סרט פעולה תקופתי המתרחש ערב הקמת המדינה, כשחבורה ירושלמית של לוחמי חופש חברי מחתרת הלח"י צריכים להתאגד סביב מפקד שמגיע מתל אביב כדי לארגן פעולת טרור גרנדיוזית נגד מטה המשטרה האנגלית המנדטורית. עד בואו של הצ'יף החדש, המקצוען, התא הירושלמי נראה יותר כמו תנועת נוער מאשר תא מחתרת. הפעולות הנועזות ביותר שלהם היו תצפיות והדבקת כרוזים על קירות. לא שזה היה משחק ילדים: ממש כמו הנערה סופי שול ומחתרת הוורד הלבן בגרמניה, שפעלה כמעט באותה תקופה, גם כאן תולי כרזות נעצרו, עונו והוצאו להורג. בקיצור, "זעם ותהילה" הוא בראש ובראשונה סרט על חבורה המנסה להתגבר על סכסוכים פנימיים ועל מכשולים חיצוניים בניסיון להוציא משימה אל הפועל. מבחינה קולנועית, "זעם ותהילה" לא רק מתרחש בתחילת שנות ה-40, אלא גם נראה כמו סרט מהתקופה ההיא. זהו פילם נואר מסוגנן, רב צללים, הבקי בז'אנר, מוציא אותו מהעולם התחתון של המאפיה האמריקאית, מייבא אותו להיסטוריה הישראלית ומגייר אותו כהלכה.

 

וכאן מתחיל הברדק האידיאולוגי שהקים לסרט לא מעט קטגורים. הסרט יצא ב-1984 בשיאה של מלחמת לבנון, וזוהה מיד כמחאה נגדה. הסרט היה בבירור משל, רק שכל אחד מצא בו נמשל אחר. על פניו, בעיקר למי שלא מכיר את עמדותיו היוניות של הבמאי, זהו סרט ימני, על זכותה של מדינת ישראל לשחרר את עצמה באמצעים אלימים. זהו סרט שעוסק ביהודים שנמצאים במצב תמידי של מצור ונרדפות, ויש לא מעט דמגוגים שהיו רוצים שנאמין שזה מצבנו עד היום. אבל הטקסט של "זעם ותהילה" מורכב. זהו סרט על כובש ועל נכבש, על מלחמתו של הכובש להשתחרר מעול הכיבוש, ועל כך שלוחם חופש בעיני האחד הוא טרוריסט בעיני האחר. העובדה שאת דמותו ההרואית של אדי הקצב גילם ג'וליאנו מר, קו תפר אנושי, בן לאם יהודייה ואב ערבי, החצינה את המטאפורה. זהו סרט על גלגלי ההיסטוריה המסתובבים ללא הרף, על הנכבשים שהופכים לכובשים, על הטרוריסטים שהופכים מטרה לטרור, על אלה שלחמו על מדינה משל עצמם אבל עיוורים למאבק של אחרים למדינה משלהם. הצהרה כזאת, כשהיא עטופה בסרט מתח ופעולה שהוא בראש ובראשונה מהנה ורב פיצוצים, הקפיצה את הפיוזים לממסד הפוליטי והקולנועי בארץ. לעומת זאת באמריקה, שם התכת ז'אנרים וניכוס פוסט-מודרני של סוגות קולנועיות למטרות פוליטיות וסמליות זוכים להערכה, הסרט הזה פתח לנשר לא מעט דלתות.

 

הדי.וי.די המשובח של "זעם ותהילה" מגיע עם דיסק בונוס המכיל שלושה סרטים תיעודיים. שניים מהם הם כמו סקיצות רעיוניות עם ביצוע ביתי. האחד משחזר את תהליך הפקת הסרט. השני (שבו תמצאו מישהו עם שם כמו שלי ושנורא דומה לי, צץ לרגע להגיד כמה משפטים על איכויותיו הקולנועיות והאסתטיות של הסרט) מציע קריאה פוליטית של הסרט ממרחק 22 שנה, שבהן לצערנו כמעט כלום לא השתנה (ואם כבר, אנחנו כרגע נמצאים במצב של רגרסיה). אבל השלישי הוא המעניין מכולם: זהו "אוריינטל", סרט תיעודי נפלא שביים נשר לפני שנתיים, המציג את הסכסוך הישראלי-פלשתיני כמחלוקת תרבותית, כפי שהיא משתקפת בסכסוך פרטי מאוד בין רקדנית בטן יהודייה ולהקתה הפלשתינית. מסביב לתיאור יחסי השנאה-אהבה האלה מוצגים בסרט ראיונות עם אנשי המשא ומתן המדיני משני צידי המתרס, ולרגע נראה כאילו הם מספקים עצות לפתרון סכסוך שכנים זוטר. הסרט הקליל והאירוני הזה הוא חומר מעולה למחשבה. הוא מציג את המחלוקת הפוליטית, המדינית, הלאומית כמשהו שמצד אחד קל מאוד לפתור, ומצד שני - כנראה שבאותה נשימה - גם כמעט בלתי אפשרי.

 

"רכבות לילה", במאי: לארס פון טרייר (1991)

 

רוצים יצירה קולנועית פרובוקטיבית מלאת אמביוולנטיות פוליטית? "רכבות לילה" הוא כזה, וזהו בעיניי גם אחד הסרטים הטובים והנועזים בכל הזמנים. כמו שני הסרטים הקודמים, גם הסרט הזה מנסח את טענותיו בערוץ כפול: התמונה והטקסט. השפה הקולנועית, השימוש בתאורה ובצבע, תפקידו של הקריין המלווה את הסרט, לכל אלמנט יש משמעות קריטית. זהו בעיניי גם סרטו הטוב ביותר של לארס פון טרייר, שמאז פנה לכיוונים קצת יותר מעצבנים, מבחינה אסתטית בעיקר.

 

"רכבות לילה", שמצולם ברובו בשחור לבן, הוא מסע לילי הזוי והיפנוטי בגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה. במה שנראה כמו "ורטיגו" של היצ'קוק פוגש את "יחסי חוץ" של בילי וויילדר, פון טרייר יוצר סיטואציה דרמטית אירונית ומפלצתית: הוא שולח גיבור אמריקאי לגרמניה המשתקמת מהמלחמה, והוא מציג את הגרמנים במסכנותם, כקורבנות המלחמה. הסרט הזה מתעתע ביכולת ההזדהות שלנו, משחק ברגשותינו, גורם לנו להרהר בכל רגע בעד מי אנחנו ומי כאן הקורבן. זהו סרט אדיר על זיכרון היסטורי ועל מהירות השכחה, על עיצוב הזיכרון והתודעה באמצעות הקולנוע, והוא פשוט אחד הסרטים הווירטואוזיים והיפים והמסעירים והמורכבים שתראו מימיכם.

 

"ונדטה", במאי: ג'יימס מקטיג (2006)

 

זהו, בעיניי, אחד המועמדים המובילים לתואר "סרט השנה" וכשיצא לבתי הקולנוע אף השוויתי אותו ל"זעם ותהילה" הישראלי, בכך שהוא משתמש בז'אנר קולנועי פופי (במקרה הזה סרט הקומיקס וגיבורי העל) כדי לנסות להגיד משהו די נועז מבחינה פוליטית. כמו עם "זעם ותהילה", יום כיפור - כתאריך של חשבון נפש, שגם יש לו משמעות של יום זיכרון פוליטי מאז 1973 - הוא מועד לא רע לצפות בסרטים האלה ולנסות לפרק את המשמעות שלהם לגורמיהם. מה הם באמת אומרים? ואיך אנחנו מגיבים לאמירות הפרובוקטיביות האלה, שמנסות להציג טרוריסטים כמושאי הזדהות: האם טרור נגד קלגסים חסרי מצפון הוא לגיטימי? ואם כן, האם הוא ימשיך להיות לגיטימי ביום בו נגלה שאנחנו הפכנו לקלגסים האלה?.

 

"מות הזמיר", במאי: רוברט מוליגן (1962)

 

שמה של הארפר לי עשה השנה קאמבק בזכות הסרט "טרומן קפוטה" (שם גילמה אותה קתרין קינר). אבל חוץ מהעובדה שהיתה מזכירתו ואשת אמונו של קפוטה, לי גם התפרסמה בזכות הכתיבה שלה. והנה פרדוקס: הסרט "מות הזמיר" הוא אחת היצירות הקולנועיות המפורסמות והזכורות ביותר עבור הצופה האמריקאי, אבל בארץ הוא כמעט לא מוכר. הסינמטקים לא מקרינים אותו, בתי ספר לקולנוע לא מלמדים אותו. אבל אי אפשר לעסוק באמריקה ובמושג "אמריקנה" בלי דמותו בעלת חוט השדרה המצפוני, האב המושלם, אטיקוס פינץ' (בגילומו של גרגורי פק, בתפקיד שעליו זכה באוסקר). זהו הסרט שמנסח את תמצית טוב הלב המצפוני של העיירה הקטנה, אך גם חושף את הזרמים האפלים והאלימים שמודחקים מתחת לחזות הכל-אמריקאית. עכשיו הוא יצא לראשונה בדי.וי.די מתורגם לעברית, והוא פשוט סרט שאסור להחמיץ, על קו התפר בין הנאיביות של הוליווד הקלאסית, ובין המודעות הפוליטית הנוקבת של שנות ה-60, רגע לפני רצח קנדי ותנועות המחאה.

 

עוד ב"סינמסקופ" בגיליון "פנאי פלוס": על "אדמה משוגעת", "הדליה השחורה" ופסטיבל סרטי ילדים