הייתי ילד כשההורים שלי חזרו בתשובה, אף אחד לא שאל מה אני חושב, מה אני מרגיש. אף אחד לא התייחס לדמעות לגעגועים לחברים מבית הספר החילוני.
מאותו היום ידעתי שכשאגדל אעזוב הכל, גדלתי לתוך ההחלטה הזו מגיל עשר, משהו שטיפח את עצמו לכדי הרס עצמי מוחלט. פשוט גדלתי וצמחתי, ולא ממש ידעתי מתי לעשות את זה. בגיל 15? איך אעזוב את הישיבה? אבי יתמוטט מרוב צער. כשהגעתי לגיל שידוכים, חשבתי שאולי אם אצא מהבית ואנהל חיים משל עצמי אוכל להישאר דתי ובכל זאת לעשות דברים שאולי לא עשיתי. הייתי כל כך תמים, בגיל 20 עמדתי תחת החופה, כשאני בכלל לא יודע איך קוראים את חשבון הארנונה.
מובן שלמדתי בכולל, כי זה מה שאשתי רצתה
וכך נולדו לי שני ילדים מדהימים. מובן שלמדתי בכולל, כי זה מה שאשתי רצתה. במהלך הזמן יצאתי לעבוד, כי זה מה שהיה צריך לעשות כדי לפרנס את הבית. וכל אותו הזמן אני חילוני בתחפושת, לא אוהב את מה שאני עושה, מרגיש רמאי, מרגיש מושחת מבפנים. יותר מהצער על העבירות, כמו לא להניח תפילין, הרגשתי מלוכלך על כך שאני מנסה לרצות את כל העולם. את אבא, את האשה, את הרב, את החברים איתם אני לומד. ובעצם, אני משקר, עובד על כולם, מדבר אחד בפה ואחד בלב....
הגיע היום שכבר לא יכולתי לסבול את זה, מרדתי בכל דבר, עד שהעניינים הידרדרו לכדי גירושים. עזבתי את הדת. אני לא מתגאה בכך, אבל אני בהחלט שמח על כך. ילדיי בתלמוד תורה, ואני בקשר הדוק איתם. אבי למד לסלוח לאחר שנה שלא דיבר איתי, אני וגרושתי ידידים טובים מאי פעם.
היום אני מרגיש נקי, הורדתי את התחפושת, כולם יודעים מי אני ומה אני חושב, אין מסיכות, אני לא מנסה לרצות אף אחד ולא עושה דברים בכדי להכעיס. רק חי את חיי, וכך אני רוצה שזה ימשיך.
סליחה מגרושתי, לא הייתי צריך להתחתן איתך
אבל אני רוצה לבקש סליחה:
סליחה מאבא, לא על כך שעזבתי הכל, אלא על ששיקרתי לך כל השנים ועשיתי דברים מאחורי גבך.
סליחה מהרבנים בישיבה, על שציפיתם ממני לגדולות, ובתוכי ידעתי שזה לא יקרה...
סליחה מגרושתי, לא הייתי צריך להתחתן איתך, ידעתי שאת רוצה בית חרדי כשר למהדרין, ידעתי שזה לא יקרה, ידעתי שבאיזשהו שלב זה עלול להתפרק. ובכל זאת הובלתי אותך לחופה. סליחה על כל יום שעבר ובזבזתי את זמנך לשווא, אם כי מי יכול היה להביא שני ילדים מדהימים כאלה, אם לא החיבור שלי ושלך.
אני רק מצטער על השקר הנורא.
סליחה.