לדייק עם כוכבים

אבי קושניר, שנמצא איתנו כבר הרבה שנים ובהרבה מקומות, מ"רוקדים עם כוכבים" ועד "הבימה", מככב עכשיו בסרט חדש - "סיפור חצי רוסי". אבל זה לא הנסיון שהופך אותו למה שהוא, אלא משהו אחר לגמרי: "אני לא מנוסה. אני מדויק. זה מגיע מההבנה העמוקה שהמקצוע שלי הוא של עומק, לא של רוחב, והוא מרתון ולא ריצת מאה מטר. צריך סיבולת לב-ריאה"

 

 

את הקפה הקר שלו אבי קושניר אוהב פשוט. אתם יכולים לרשום לפניכם: כפית וחצי נס (לא אספרסו!), שני סוכר, להמיס בקצת מים חמים, ארבע קוביות קרח בכוס זכוכית והרבה חלב. הכי רגיל שיש, כמו בבית. זה לא אומר שאחר כך לא יגיע מקצה שיפורים, אבל זה לא כי קושניר הוא בן אדם שקשה לספק או כי הוא חס וחלילה מפונק. זה בגלל שקושניר הוא בן אדם מדויק. והוא מצפה מכם לדייק, בדיוק כמו שהוא מצפה מעצמו.

 

וקושניר לא מדייק מהיום. הרגע הוא סיים להנחות את העונה השניה והנצפית של "רוקדים עם כוכבים", בקרוב עולה העונה החמישית (והמדויקת!) של "החיים זה לא הכל", שזה בערך שנה יותר מכל סיטקום ישראלי אחר (רמז: היא בלונדינית והיא זורחת מאחורי צביקה הדר. וזו לא טמירה ירדני). כבר כמעט 400 פעם הוא ריחף על הבמה של "הבימה" עם "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ובסוף השבוע הבא עולה לאקרנים סרט בכיכובו - "סיפור חצי רוסי".

 

בסרט, שביים איתן ענר ("ריקי ריקי"), קושניר מגלם את דמות האב שמתמודד עם פערי התרבויות בינו לבין אשתו, ילידת רוסיה (אוקסנה קורוסטישבסקיה) קושניר, צלם שמתפרנס מצילומי חתונות אבל חולם על קריירה אמנותית ("הוא יודע שהוא כשלון"), הוא מאצ'ו ישראלי קשה-עורף, שבין היתר מודאג מהעובדה שהבן שלו (וולדימיר וולוב) עורק מחוג ג'ודו ועובר לריקודים סלוניים. כן, קראתם נכון. ריקודים סלוניים, רומבה, צ'ה צ'ה צ'ה, פסדובלה וכל הג'אז הזה.

 

בעקבות צירוף מקרים מסעיר, מהסוג שמפרנס עיתונאים פותים כמוני, קושניר גילם את הגבר שאוסר על אשתו ללכת לרקוד סלסה שתי דקות לפני שהוא הנחה תוכנית ריקודים סלוניים בפריים-טיים והכה את הרחבה בריקוד אחד עם אנה ארונוב, מי שהפכה לסמל הכי בולט של שתי עונות התוכנית. ב"רוקדים" פגש קושניר גם במוטיב נוסף: זה לא סוד שבשנים האחרונות הוא מרגיש שחלק מהתעשייה סביבו קצת מחפלֶפֶת, והנה רצה הגורל שדווקא ב"רוקדים עם כוכבים", שעשועון מסחרי פר-אקסלנס, הוא פתאום נתקל בסטנדרטים אחרים.

 

"את יודעת איפה ראיתי את ההבדלים בין התרבויות? כשנתקלתי במוסר העבודה של הרקדנים ממוצא רוסי. כשאני רקדתי עם אנה ריקוד אחד בעונה הראשונה, ריקוד של דקה ועשרים שניות, עשינו עליו כמה חזרות של שלוש שעות. מתוכן אני רקדתי שעתיים ו-55 דקות, וחמש דקות היא נתנה לי הפסקה. והם כולם ככה".

 

קשוחים?

 

"זה לא עניין של קשיחות, ככה עובדים. זה לא סתם שרוב הרקדנים המעולים בארץ הם רוסים, זה תובעני ברמה של הספורט. יצא לי לראיין בתוכנית איזה זוג בני 14, ילדים, ישראלים לחלוטין – נולדו בארץ, וגדלו במשפחות רוסיות. הם מתאמנים כל יום כל השבוע. חוזרים מבית ספר, אוכלים, עושים שיעורים ובארבע הולכים ומתאמנים עד תשע בערב. כל השנה. את ואני לא יכולים לעשות את זה. זה לא בדם שלנו".

 

למה לא?

 

"זה סוג של מוסר עבודה מוטרף, והישראלי הוא פחות כזה. לא פחות טוב אבל פחות כזה".

 

הפתיע אותך כמה הם משקיעים?

 

"הילדים הפתיעו אותי. כי בתור ילד יש הרבה פיתויים, אני רואה גם אצל הילדים שלי - זה חוג פעמיים, שלוש פעמים בשבוע גג, וזהו. וזה לא רק זה - אני רוחש המון כבוד לעניין הזה שקודם קוראים ספר ואחר כך קונים טלוויזיה, ולמשמעת ברזל, אני משתדל להיות כזה".

 

אתה עובד קשה?

 

"זה לא העניין של לעבוד מהבוקר עד הלילה, זה שאם אני צריך לדעת ריקוד להצגה 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', אני אבוא בשמונה בבוקר, שלוש שעות לפני כולם, עד שאני אדע את זה הכי טוב. אנחנו בעלי מלאכה. נהיה פה כאילו שחקן זה מי יודע מה, לכן אני אומר שזה בעל מלאכה והוא בא לעבוד. זה לא תבוא, תדבר, יהיה בסדר".

 

לישראלים ב"רוקדים" היה קשה עם המשמעת הזאת?

 

"קצת. הם נכנסו לעולם לא מוכר להם ברמת העוצמה. חיים רביבו התאמן כדורגל ברמות הגבוהות ביותר באירופה, בכדורגל מקצועני. הוא אומר שבאף מקום הוא לא התאמן כל כך קשה והרבה כמו על הריקוד".

 

עכשיו כשנגמר "רוקדים" אתה עושה בעיקר תיאטרון.

 

"שזה תמיד העיקר. בעולם של היום, של כל הערוצים והטלוויזיה והאתרי-אינטרנט וכל התקשורת המהירה, ריבוי היחצנים והסוכנים למניהם שצצו כפטריות אחרי הגשם, אז תיאטרון נראה משהו רחוק. אבל זה הלב מבחינתי, בעיני אין כמו תיאטרון. יש המון שחקנים היום שרגלם לא דרכה בתיאטרון, וזה בסדר. יש שחקני טלוויזיה ושחקני קולנוע, וזה בסדר. אני לא מתערב לאנשים בחיים. לעצמי אני לא מתערב בחיים, אז לאחרים אני אתערב?

 

"מצד שני זה לא סתם שאת יכולה להיכנס לאולם תיאטרון של 250 כסאות ולראות את אל פאצ'ינו עושה מחזה קטן עם עוד שלושה שחקנים ומרוויח את ה-500 דולר שלו. המשחק התחיל בסופו של דבר על הבמה, זה הרחם של השחקן בעיני, אבל זה לא אומר שאני צודק. יש אנשים שלא צריכים את זה, כמו דיאטה וכושר, יש להם את זה טבעי".

 

אתה מאוד זהיר, מן הסתם אתה מנוסה בראיונות.

 

"אני לא מנוסה, אני מדויק. וזה מגיע מההבנה העמוקה שהמקצוע שלי הוא של עומק, לא של רוחב. והוא מרתון ולא ריצת מאה מטר. צריך סיבולת לב-ריאה, כי לפעמים בדרך יש נפילות וקשיים אז קמים וממשיכים וזה בסדר, ככה זה צריך להיות...אומרים לי כסף וזה, אני גם רוצה להרוויח ולהצליח. גם אני התפרסמתי בשלוש דקות, בבדיחה בקדם אירוויזיון. אבל השתמשתי בזה לצרכים עסקיים, לא בשביל אמנות. אני לא פוסל כלום, אבל אם אני צריך לעבוד עם עוד בנאדם, אני רוצה מישהו שעובד כמוני".

 

איך מרגיש המעבר הזה בין "רוקדים" לתיאטרון?

 

"על מה את מדברת? זה מעבר שאני עושה כבר 20 שנה".

 

אבל בתקופה האחרונה כל השווארמה הזאת של התעשייה..

 

"את אמרת שווארמה, לא אני".

 

אתה רוצה להגיד גם?

 

"לא, שלא תצטטי אותי, אבל אני אשמח אם תצטטי את עצמך. תראי, טלוויזיה זה אושר גדול, באמת. אני עושה טלוויזיה 20 שנה, כבר מאז 'זהו זה', ונורא נהנה מזה. כשהייתי צעיר החלום שלי היה לעשות את כל הדברים האלה, ולעשות אותם טוב. אני מקווה שאני עונה על הציפיות של עצמי. מצד שני אני לא מתערב בחיים של עצמי, אז לכי תדעי".

 

ואין לך בעיה עם איך שהציבור תופס את המדיום.

 

"אבל הציבור הזה, אם הוא מכיר אותי, לא יכול שלא לספור עשרים שנה בתיאטרון, של גוגול ושייקספיר ומחזאות עברית. התפיסה הזאת, למה היא נוצרה? הרי בתקופת 'זהו זה' לא היה דימוי כזה. אז זה לא למכשיר, זה לאנשים שעושים טלוויזיה. למה? לא יודע".

 

אולי כי הטלוויזיה קצת יותר שתלטנית, תובענית מבחינת תשומת לב, מוכרת לנו הפקות בשקל.

 

"יכול להיות. אבל כשאני בא ל'רוקדים עם כוכבים' אני לא בא שונה מאשר ל'שלמה המלך', או ל'סיפור חצי רוסי'. אני בא עם המקצועיות שלי. אני לא אומר 'טוב, פה יש מדיום שטחי, אני אחפף'. דווקא את 'רוקדים' הקהל לדעתי אוהב בגלל המקצוענות. כי בתוכנית הזאת, לעומת כל התחרויות האחרות, אף אחד לא מרוויח כלום. ב'רצים לדירה' הרווחת דירה, ב'כוכב נולד' הרווחת אלבום. ב'נולד לרקוד' גם הרווחת משהו. ב'רוקדים' אתה מקבל גביע שאתה יכול לקנות באבן גבירול, אני יודע איפה החנות, אני יכול להביא לך אחד. ב'רוקדים' אתה יכול רק לנצח".

 

ולהרוויח חשיפה.

 

"אבל מי בא לשם? אנשים חשופים, לא אנשים שאף אחד לא יודע מי הם. הם רוצים לנצח כי זה טבע האדם. אם את ואני נצא פה לרחוב ונעשה תחרות ריצה עד לעץ, שנינו נרצה לנצח בטירוף. את ואני עכשיו, אף אחד לא רואה אותנו".

 

והקהל אוהב את זה.

 

"הוא קולט את המקצוענות, כשמדברים איתי על רוקדים הקהל ברחוב אומר 'איך הוא התקדם ואיך הוא רוקד יפה'. למה שאני אראה התעמלות קרקע עם נבחרות שלא קשורות אלי בכלל? כי זה מדהים מה שהם עושים על הקורה, נכון? לא יודע על מה היתה התשובה הזאת, אגב".

 

זה רק ספורט

ב"סיפור חצי רוסי" קושניר מגלם את הגבר הפטריאכלי שמנסה לכפות את רצונו על שאר בני המשפחה, אבל במציאות קושניר לא יכול היה להיות רחוק יותר מהתאור הזה. "זאת רק דעתי" ו"אני לא אומר שזה חייב להיות ככה" שזורים בתשובות שלו בלארג'יות בלתי רגילה. מצד שני זה מגיע קומפלט עם ציפייה לסטנדרטים גבוהים של השקעה, ואכזבה מהמגמה בתעשייה לעבור לפס ייצור מהיר יותר ומושקע פחות.

 

הסט של "רוקדים עם כוכבים" היווה גם בעונה השניה שלו צלחת פטרי של ייצרים, מתח ותחרות טעונה בין הזוגות, אבל כשבעל מלאכה כמו קושניר מגיע לעבודה, תהיו בטוחים שהוא מקצועי מספיק כדי לא להעסיק את עצמו בשאלה למי מגיע הנצחון.

 

היתה לך תחושה שמאשה וגיא ינצחו?

 

"לא. לא היה לי אפילו הימור. שאלו אותי את זה הרבה ולא מאמינים לתשובות שלי. מבחינתי הדבר היחיד שהרגשתי בתוכנית בכל שבוע הוא השוק הזה של 'איך הם מצליחים לרקוד ככה'".

 

איך אפשר להיות כל כך מעורב ולא להמר?

 

"אולי זה עניין של אופי".

 

זה עשה לך משהו שהם ניצחו למרות שהשופטים העדיפו את רביבו?

 

"לא. למה, זה שהשופטים חשבו ככה ויצא הפוך אמור לשמח אותי? אני לא נגד השופטים ולא נגד אף אחד".

 

זה היה כמו ניצחון של הקהל.

 

"לא בעיני. בשבילי מדובר בקאסט שנפגש כל שבוע ואני לומד להכיר את האנשים האלה ולהתקרב אליהם. אז אני נורא שמח בשביל מי שניצח כי אני איתו עובד כבר חודשיים, ואני נורא עצוב בשביל מי שהפסיד".

 

קלטת את אנה כשהיא ירדה מהבמה?

 

"ברור".

 

וזה צבט?

 

"כן, זה החלק שהייתי עצוב, כמו ששמחתי עם גיא ומאשה. אבל בשני המקרים לא התעלפתי משמחה או מעצב. זה ספורט, הלו, לא חיים ומוות".

 

בשבילה זה היה די חשוב.

 

"לאותו ערב. למחרת אם היית מדברת איתה, היא כבר הייתה כבר בסדר".

 

למה זה היה כל כך חשוב לה?

 

"אנה רוקדת מגיל שש או שבע, אם אני לא טועה, ומתחרה בארץ ובעולם. היא באה לנצח, זה אופי, זה בכלל לא קשור לטלוויזיה. אנשים שהם תחרותיים באקסטרים תמיד יהיו עצובים יותר, ובזה זה מסתכם".

 

ואתה, יש עוד משהו שאתה רוצה לעשות ולא עשית?

 

"המון דברים. אפשר לעשות מליון דברים בכל דבר, תיאטרון, בידור, מוזיקה".

 

מה במוזיקה?

 

"יש לי הרבה חלומות, אבל אני לא אוהב לדבר עליהם. אני לא אוהב להגיד אני אעשה אלא אני עשיתי".

 

למה?

 

"ואם לא יצא? ואם לא יצא כמו שאני רוצה?"

 

נו, אז מה אם לא יצא?

 

"כלום. אבל אז מה אני מפטפט. תגיד עשיתי. אל תגיד אני אעשה. זה קצת שוויץ כזה להגיד אני הולך לעשות".