תקראו לי כוסית (ולא תהיו הראשונות, אגב), אבל אהבתי בזמנו את "הגשרים של מחוז מדיסון". זוכרות? מריל סטריפ נשואה לאיש טוב אך בלתי מסעיר בעליל. היא אמא נהדרת ורעיה מסורה, למרות שברור שהיא רחוקה מלהיות מאוהבת בבעלה. אז מופיע קלינט איסטווד, שהוא גם חתיך וגם צלם של הנשיונל ג'יאוגרפיק, והם מתאהבים. ברגע השיא של הסרט מריל מקבלת את ההחלטה הכואבת להישאר עם בעלה הצנון ושני הילדים ולוותר על אהבת חייה. כולנו בכינו כאילו אלפי ילדים לא מתים מדי יום ברחבי העולם רק מדיזנטריה.
ג' החליטה אחרת, וכשהיא קמה והלכה כולנו היינו בשוק. יותר מכולם ד', מי שהיה אז בעלה ועודנו החבר הכי טוב שלי. זה בא לו משום מקום והותיר אותו, לפחות בשלב הראשון, מרוסק. בדיעבד הסתבר שהיה גבר אחר. תקופה ארוכה ג' הרגישה שעם ד' זה לא הולך, וכשפגשה מישהו והתאהבה בו (המינוח המדויק שלה היה "חיבור פנימי") - היא הרגישה שזה עכשיו או לעולם לא.
אחרי הריסוק הראשוני, ד' עבר את כל שלבי ההתאוששות המוכרים: קודם הוא זעם, אחר כך הוא זיין כל מה שזז, אחרי זה הוא זיין כמעט כל מה שזז, אז באה מערכת היחסים המשמעותית הראשונה ואחריה מערכת יחסים מתמשכת.
את השלב הראשון, של הזעם, חלקתי איתו לגמרי. כעסתי על ג' ברמות שאי אפשר לתאר. קודם כל בגלל שהיא פגעה בחבר הכי טוב שלי. ד' יושב על התקן הזה מכיתה ח', למרות שלפעמים יכולים לעבור שלושה חודשים בלי שנתראה. חברים אחרים באים והולכים, אחד לכמה אפילו בא ונשאר, אבל לד' יש מינוי לכל החיים. עניין של 30 שנות היסטוריה משותפת. אז בלי שום קשר לכלום, עוד לפני הפרטים וההשתלשלות וההסברים על חיבור פנימי, פשוט רתחתי.
אבל כשהזעם הראשוני התפוגג הוא פינה את מקומו לכעס אחר, עמוק וכללי יותר. עכשיו כבר לא כעסתי על מה שג' עשתה לד'. כעסתי על מה שג' עשתה.
אהבה זה לא הכל
לפני שאתן מאשימות אותי בראייה צרה וחד-צדדית, חשוב להבהיר פה: ברור שג' לא היתה מאושרת עם ד', וזה בכלל לא משנה אם היתה לזה הצדקה או לא. גם אם אני משוכנע שד' הוא אדם חכם ונחמד ומצחיק וטוב (וגם נראה מצוין, אגב) - הוא לא בן הזוג שלי. וגם אם אני יודע שלא היו ביניהם חיכוכים דרמטיים, מה שמשנה זה מה שהיא הרגישה - ולה לא היה טוב איתו. מתישהו היא פגשה מישהו אחר, התאהבה בו - והחליטה ללכת עם הלב. במובן הזה, מה יש לי לכעוס עליה?
אז זהו, שיש. כי גם אם לא סופרים את ד', העזיבה שלה השאירה מאחור שלושה נפגעים: הילדים שלהם. ואם יש מישהו שעונה על ההגדרה הכי טהורה של קורבנות תמימים, אלה הילדים. לעזאזל, מה הם עשו לך?

קיבלת החלטה - תלמדי לחיות איתה. אילוסטרציה
בואו נפסיק לשקר לעצמנו: ב-9 מתוך 10 מקרים ילד מעדיף הורים שלא מסתדרים על פני הורים פרודים. האמת? הוא מעדיף אפילו הורים מכוסחים. נורא נוח לטעון ההפך, וזה אפילו נשמע הגיוני, אבל זה פשוט לא נכון. לילד יש צורך נפשי עמוק בשני הורים בבית. כן, גם אם אין ביניהם חיבור פנימי. הסדר העולמי הקטן שלו לא יכול בלי זה.
מה גודל הנזק כשההורים נפרדים? זה שונה כמובן מילד לילד. אצל אחד זה יכול להסתכם בחרדת נטישה שתלווה אותו כל החיים. אחר יכול לרדת לגמרי מהפסים. לפעמים אלה סתם שנים רעות של כמיהה למשהו ששוב לא יהיה. אבל בכל מקרה יש פגיעה, והיא בלתי הפיכה.
ובאותה הזדמנות בואו ניפטר גם מהטיעון השכיח השני, כאילו עדיף לילד הורים פרודים מאשר הורים לא מאושרים. מכירות את "אם אני לא מאושרת אני לא יכולה להיות אמא טובה"? אז תקראו לי פשטני, אבל אף פעם לא שמעתי על ילד שסוחב טראומות מאמא מבואסת.
בקיצור, ידעתי בדיוק מה עבר בראש של ג', וזה מה שכל כך הרגיז אותי. עברו לה בראש שני דברים: הראשון הוא הרציו, השני רציונלזיציה.
הרציונליזציה היא מה שהרגע תיארתי: כל הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם כדי להצדיק מעשה אנוכי שהם יודעים שפוגע באחרים. זה הטבע שלנו, לנסות לשכנע את עצמנו שלא באמת גרמנו נזק ושבעצם הכל לטובה. שעדיף לכולם לפרק את החבילה מאשר להמשיך בנישואים שכשלו.
הרציו הוא מה שמסתתר מאחורי כל הסיפורים האלה, ולמרות שהוא שם ומטיל צל ענקי, הוא נתפס ככל כך מובן מאליו שבדרך כלל לא מתעכבים עליו. אפשר לקרוא לו הציווי הקטגורי של האהבה: המוסכמה שלפיה אהבה היא כוח על, אמת מוחלטת שמגמדת כל דבר אחר. בלעדיה אנחנו לא יכולים להיות מאושרים, ולכן אנחנו מצווים להפוך כל אבן כדי למצוא אותה. וכשמצאנו, כשהאהבה מתייצבת מולנו במלוא הדרה, יש לנו זכות מלאה - מה זכות, חובה קדושה! - לציית לה. היא כאן, היא חייבת להתממש, וכל דיון תבוני או פרקטי, כל שיקול גשמי של עלות-תועלת, מחלל את כבודה.
בשם הציווי הזה אלפי אנשים מחריבים את משפחותיהם מדי יום. מעטים עוצרים לחשוב אם הם באמת חייבים לציית. למה בכינו ב"מדיסון"? כי מריל סטריפ שברה את הדפוס: היא בחרה לא לציית. ואנחנו, שהורגלנו לחשוב שאין טרגדיה נוראה יותר מאהבה שהוחמצה, לא יכולנו לשאת את המחשבה.
אני לא מתכוון להיכנס כאן לשאלה האם הגבהנו את מושג האהבה הרומנטית למחוזות בלתי אפשריים (למרות שיש לי חשד שכן). אני רוצה לטעון משהו הרבה יותר פשוט: מקרים כמו של ג' הם תולדה של נרקיסיזם צרוף ואנוכיות פשוטה. קודם בא הנרקיסיזם: החפירה האינסופית בעצמך ובמצבך. אני מאושרת? אני מאוהבת? למה לא טוב לי? איך אני יכולה להמשיך לחיות ככה? לא מגיע לי יותר? ואז מגיעה האנוכיות: כן, מגיע לי יותר, וגם אם יש לזה מחיר - הוא מתגמד אל מול גודל המעמד.
שהצ'ק יישאר בדואר
שלא תבינו אותי לא נכון: ברור שלגיטימי לשאוף לאושר. בגדול, בשביל זה אנחנו פה. אני רק רוצה להזכיר שבמקרים מסוימים האושר שלנו גובה מחיר ממישהו אחר. אגב, המקרים האלה לא כל כך נדירים כמו שנדמה. רובנו לא גונבים, חומסים, אונסים ועושקים כאוות נפשנו. למה? כי במקרים האלה ברור לגמרי שיש קורבן. רק כשזה מגיע לגירושי-גחמה אנחנו נוטים לשכוח את זה.
לכן אני רוצה להציע מודל אחר ודי פשוט למקרים כמו זה של ג': את לא מאושרת בנישואים? תבלעי את זה ותתמודדי. עשית טעות, ועכשיו הגיע הזמן לשלם עליה. כן, התשלום כבד. כן, הוא מתמשך. אבל אף אחד אחר לא צריך לסבול בגלל השטויות שלך. בטח לא הילדים (שהם, אגב, עוד תולדה של החלטה שלך).
מובן שיש גבולות לקו החשיבה הזה. ברור, למשל, שאם יש במערכת היחסים אלימות פיזית צריך לקחת את הרגליים וללכת. אף אחד לא טוען שמי מבני הזוג צריך לקבל מכות, או חלילה חמור מזה, כדי לשמור בכל מחיר על התא המשפחתי. אבל מה עם אלימות מילולית? ומה עם התעללות נפשית? ומה עם בגידה?
האמת, אני לא יודע. שכל אחד ייקח את האינטואיציות שלו לגבולות הסביר. אבל מה שאני כן יודע זה שבהרבה מאוד מקרים הסיפור הוא לא של התעללות ולא של בגידה, אלא סתם של באסה. מבאס לחיות עם מישהו שאת לא אוהבת. מבאס לקיים זוגיות כסוג של שותפות עסקית-טכנית. מבאס לוותר על הסיכוי לאהבה, לפחות במובנה הזוגי היומיומי.
אז מבאס. קיבלת החלטה - תלמדי לחיות איתה. בייחוד עכשיו, כשעוד אנשים מעורבים. יש הרבה החלטות שקיבלת ושהתבררו בדיעבד כשגויות. ההבדל הוא שכאן נדמה לך שזה הפיך. וזה נכון, כמובן, אם לא מביאים בחשבון את המחיר. אבל יש מחיר, ואת החשבונית את מגישה לאנשים האחרונים בעולם שזה מגיע להם: הילדים שלך.
* כן, ברור שהוא מתכוון גם לבעלך