אדם וחווה
הביורוקרטיה מערימה קשיים אינספור; ההשקעה עצומה והפרנסה היא רק בגדר פטה מורגנה; הבדואים מאמינים שהם מיישבים את אדמותיהם; פעילים חברתיים מתנגדים לחלוקת אדמות מדינה בחינם; גופים ירוקים מתעקשים שהם פוגעים בטבע הבראשיתי; צה"ל חושש ששטחי אש ייגזלו ממנו - וגם מעמדם החוקי מעורפל. אבל החלוצים החדשים של הנגב, קומץ משפחות שהקימו במו ידיהן 24 חוות בודדים, משוכנעים: הם את המדבר כבר לא יעזבו
טלי חרותי-סובר
פורסם: 06.10.06, 14:51
בשנת 1992 פרץ לאוויר המדבר רעיון חדש. בעצה אחת החליטו המועצה המקומית רמת הנגב, משרד החקלאות והסוכנות להפריח את השממה באדיבות פורמט חו"לי מוכר: חוות חקלאיות המנוהלות על-ידי בני משפחה אחת. הפרויקט הייחודי קיבל את השם הלא-סקסי "חוות בודדים" ואת ברכתה של מדינת ישראל - ויצא לדרך. אלא שדרכם של החלוצים החדשים שנקראו ליישב את הנגב היא דווקא דרך-לא-דרך. בעל כורחם, כך נדמה, הם משמשים כדור המדבר.
"במהלך השנים נוצר צורך אמיתי בשמירה על אדמות רמת הנגב מפני השתלטות של גורמים שונים כמו בדואים, מחנות צבא ואפילו בעלי הון", מתארת אילנית בן דור מבית-הספר ללימודי מדבר באוניברסיטת בן-גוריון, שחקרה את הנושא. "בנוסף ביקשו כל הגורמים למשוך אוכלוסייה נוספת לאזור המשתרע על 4 מיליון דונמים ומאכלס רק 5,000 איש, ונוצר גם צורך בהגדלת מספר האטרקציות שימשכו תיירים מהארץ ומחו"ל. מכל הסיבות האלה הוחלט על פורמט החוות החקלאיות-תיירותיות".
את האדמה, כך הוחלט, יקבלו המתיישבים החדשים ממנהל מקרקעי ישראל בחכירה וללא תשלום, אולם הפיתוח ברובו מוטל עליהם. בסופו של התהליך אמורות היו להיות מוקמות 31 חוות בודדים על שטח כולל בן 2,000 דונם, מה שקסם, כך מתברר, למאות מתעניינים. "הרבה מאוד אנשים מפנטזים על חווה רומנטית באמצע המדבר", מספרת בן דור, "אלא שהמציאות הקשה טפחה, ועדיין טופחת, על פניהם של החלוצים החדשים".
"נוצר צורך אמיתי בשמירה על אדמות רמת הנגב" (צילום: שי רוזנצוויג)
"יד ימין נותנת - יד שמאל עוצרת"
כבר ב-1999 הגישה "החברה להגנת הטבע" עתירה לבג"צ בטענה שבנייה על שטחים חקלאיים אינה חוקית, וכי החוות לא הוצעו במכרז תקין לקהל הרחב. "התנופה נעצרה והתברר שלא ניתן להמשיך את הפרויקט ללא תוכנית מתאר מסודרת", אומרת בן דור. "תוכנית המתאר שהוכנה, שנקראת 'דרך היין', מצויה אחרי שבע שנים בשלבים מתקדמים, אבל בינתיים כל נושא חוות הבודדים נותר בתחום הסטאטוטורי האפור". במילים אחרות: מעמדן החוקי של החוות, רעיון שנהגה ומקודם על-ידי המדינה, עדיין מעורפל. זו הסיבה לכך שהחוואים לא מקבלים אישורי בניית בתי קבע וחיים עדיין בקרוונים, ואינם יודעים לענות על השאלה למי, בעצם, שייכת החווה שהקימו.
אך הקושי בהקמת החווה אינו מתחיל ומסתיים באי-הוודאות, אלא דווקא במלחמה העיקשת בביורוקרטיה. "למרות שיד ימין נותנת - יד שמאל עוצרת", מתרעמת בן דור. וכך, לפתחם של החוואים הפוטנציאלים מוערמים קשיים שונים ומשונים. "מרגע שעברת את ועדות המיון אתה יוצא למסע ארוך של קבלת אישור מכל גורם אפשרי במדינת ישראל", מעיד גדי נחימוב, בעליה של חוות הבודדים נאות. "כולם צריכים לאשר את העלייה לקרקע: המועצה המקומית, מנהל מקרקעי ישראל, הצבא, החברה להגנת הטבע, קק"ל ומי לא, בעצם?
ואתה, הקטן, צריך להתרוצץ בין כולם. כוונת המוסדות טובה וחיובית, במיוחד המועצה האזורית בראשות שמוליק ריפמן, אבל לא תמיד היא מיתרגמת בקלות לפעילות בשטח".
ההתמודדות עם הביורוקרטיה אורכת שנים. לארז רוטה, מקים חוות רוטה, למשל, היא לקחה שבע שנים; לינקלה ודורית גבע מחוות חוורים חמש שנים; ואילו משפחת נחימוב הסתפקה "רק" בשנה וחצי, "כי ישבתי להם על הראש", מחייך נחימוב.
"זו לא רק השקעה של המון זמן אלא גם של הרבה כסף", אומר רוטה. "אתה הרי צריך להביא לוועדות אישורים, תוכניות מודדים, סקרי קרקע, בדיקות. כל הדברים האלה עולים כסף רב, שלא לדבר על העובדה שהרבה לפני העלייה לקרקע אתה צריך להגיע למקום פעמים רבות מהמרכז ולוותר על ימי עבודה. אדם צריך להיות עיקש ומאוד נחוש בדעתו כדי לעמוד במסע הייסורים הזה".
"הרבה מאוד אנשים התחילו את התהליך אבל נשרו בדרך", מסכימה בן דור. "הקושי הביורוקרטי הוא מסננת משמעותית, ממש כאילו המדינה בוחנת את הנחישות של האנשים האלה עוד לפני שהפכו רגב אדמה אחד".
"הרבה התחילו את התהליך אך נשרו בדרך" (צילום: "החברה להגנת הטבע")
"אין שכנים שאפשר לקפוץ אליהם ולקחת סוכר"
קושי אחר שבו נתקלים אנשי החוות קשור בהכשר החברתי הכולל. בשיחה עם החלוצים החדשים נדמה כי העולם כולו נגדם: הבדואים חושבים שהם יושבים על אדמותיהם, "הקשת הדמוקרטית המזרחית" מתנגדת לחלוקת אדמות המדינה בחינם, הגופים הירוקים משוכנעים שהם פוגעים בטבע הבראשיתי, הצבא חושש ששטחי אש ייגזלו ממנו ואילו מנהל מקרקעי ישראל מתמהמה עם האישורים.
"מדובר בנושא רגיש", מוסיפה בן דור. "במדינה שבה קיים מחסור אובייקטיבי במשאבים כמו קרקע, יש גם גילויי צרות עין. אנשים רואים שניתנת אדמה בחינם, אבל לא מבינים מה עוברים אלה שקיבלו אותה ומה הם משקיעים מעצמם ומכספם כדי להפריח אותה. הם גם לא בהכרח יסכימו להתחלף איתם".
ובכל זאת, 24 חוות בודדים הוקמו עד היום (שבע נוספות עדיין מוצעות במכרז) ומקימיהן, שהצליחו לעמוד במבחני המיון, הגיעו בשלום לסוף המסע הביורוקרטי. אחד מהם הוא ארז רוטה, במקור חקלאי מבקעת הירדן, אמן ויינן, שהדרים יחד עם בנו, קרוון ומכולה ל"גבעה יפה וריקה, מוקפת שטח פתוח והרבה שכנים בדואים".
השבוע הראשון, הוא משחזר, היה שבוע הסתגלות במהלכו גופו הגיב בעוצמה לסביבה החדשה. "נעשיתי חולה, חצי מת", הוא נזכר. "בימים הראשונים היו פה סופות חול נוראיות שלא הכרתי. הקמתי סככת צל והן העיפו אותה, שוב חיברתי והרוח שוב העיפה. הרגשתי כמו הזקן והים. כיוון שמקורות לא חיברה אותי למים חייתי חודש וחצי על ג'ריקנים שמילאתי מברז רחוק מאוד שסחבתי לחווה.
שלושה חודשים עברו עד שהצלחתי לבנות את השירותים (בינתיים רוטה נעזר בשירותיה של אמא אדמה - ט.ח.ס) ולמדתי להפעיל את הגנרטור בתבונה, כיוון שעד היום אין לי חיבור לחשמל".
במטבח המאולתר של רוטה עומד מקרר ריק. כמעט שנתיים הוא חי ללא המכשיר החיוני הזה. "מסתדרים", הוא אומר. "לומדים לבשל אוכל טרי בלבד, ואם לא מגיעים לקניות משתמשים בחומרי גלם יבשים. הבעיה עם הקניות היא שצריך ללמוד להיות מאוד מתוכנן, לזכור למה אתה זקוק ובאילו כמויות. הרי אין פה אף שכן שאפשר לקפוץ אליו לקחת כוס סוכר".
בשנתיים האחרונות עסוקים רוטה ובנו בנטיעת כרמים ובהכנת יין ביקב הקטן שבחווה. לאחרונה אף זכה אחד היינות מתוצרתם במדליית זהב בתחרות יוקרתית. מחמת היעדר תקציב השניים אינם נעזרים בפועלים, וישמחו מאוד לארח מתנדבים שרוצים לחוש חיי חווה אמיתיים. בינתיים, "אנחנו עושים הכל בשתי ידיים", אומר רוטה.
"אני לא חושב שזר יכול להבין מה פירוש חפירת תעלה באדמת המדבר או כמה קשה כל פעולה פשוטה כמו לתקוע פה ברז", הוא מוסיף. "מדובר בעבודה פיזית מפרכת שדורשת זמן ארוך. אנשים מגיעים היום ורואים את הכרמים הירוקים ואת הפסלים שמפוזרים על הגבעה. אני מקווה שהם מבינים שזו תוצאה של חלוציות אמיתית".
עד היום השקיע רוטה במקום "את הדירה שהיתה לי בתל-אביב והלוואות שבגללן אני בחובות. המדינה עוזרת אם אתה מוכיח רצינות", הוא מסביר, "אבל מלבד העבודה נדרש ממך גם להשקיע הון לא קטן. בלי זה אי-אפשר להסתדר".
- אם כל-כך קשה, למה התעקשת להגיע ולהישאר?
"כי מדובר בהגשמת חלום שהיה לי כבר מגיל 13. למרות החום הנורא, הקור המקפיא וסופות החול, אני אוהב את המדבר. אני אוהב את הנוף, את השקט, את העובדה שאני עושה בדיוק מה שאני רוצה, שמעמל הכפיים שלי צומחים כרמים מהם אני מייצר יין. למרות שאנחנו לבד פה אני לא מרגיש רגע אחד של בדידות, הראש שלי מלא כל הזמן. לפעמים, כשנמאס, אני נוסע לתל-אביב בה חייתי שנים רבות, ואחרי חצי יום בורח. הדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא שאני כל-כך עסוק כל היום שאין לי זמן לצייר".
- העבודה הקשה לפחות משתלמת כלכלית?
"אולי בעוד שבע שנים, וגם זה לא בטוח. אתה לא מקים חוות בודדים בשביל הכסף אלא כדי שיהיה לך משהו לחיות למענו. אני נטעתי פה כרם ופה אני נשאר".
"אנחנו עושים הכל בשתי הידיים". רוטה עובד בכרם (צילום: יואב חזקיה)
"בכל יום אני מעירה את השמש"
ינקלה ודורית גבע נפגשו במדבר סיני. הוא היה מדריך בחברת טיולים, היא חיילת ששירתה בשארם. אחרי שגידלו שנים רבות משמשים ואפרסקים במושב חקלאי בעמק האלה והרגישו שנעשה להם "ירוק מדי בעיניים", השניים חזרו למדבר והקימו ליד שדה בוקר את חאן שיירות שיועד ללינת תיירים. ינקלה המשיך להדריך טיולים ועושה זאת גם היום, דורית היתה, ועודה, מורה. לפני שבע שנים החליטו כי די להם בתיירות מהסוג הזה, וכי חלומם האמיתי הוא להקים חוות בודדים. החאן נמכר והשניים החלו לצעוד במסלול הייסורים האיטי של הביורוקרטיה.
אחרי חמש שנים עלו יחד עם בנם, שסיים אז את לימודיו בתיכון, על הקרקע. בניגוד לחוות האחרות החליטו קודם להשקיע בקרוון ש"ייראה כמו בית", וזה אכן שופץ ומוסיף צבע נעים לשטח המדברי. בסיוע פועלים מקצועיים הם הקימו שלושה צימרים יפהפיים הפונים אל הנוף, ומתכננים לעמוד במכסה שניתנה לכל חווה - שישה צימרים.
במקביל המשפחה נטעה כרם זיתים שמתנובתו יתקינו בעוד מספר שנים שמן, מטפחים גינת ירק אורגנית ומשחזרים בית בד עתיק שיהווה אטרקציה תיירותית נוספת. "בכל יום אני מעירה את השמש", צוחקת דורית. "טוב לנו פה, הגם שזה רק אנחנו והכלבים". את ההון שהוציאו מכיסם הפרטי הם מעריכים ב-450,000 שקל.
"גם אם זו לא היתה הכוונה הראשונית אנחנו חלוצים", היא קובעת. "הרי על האדמות האלה ממילא לא ניתן היה לעשות שום דבר אחר. לפני שהגענו השטח היה פרוץ למעבר עדרי בקר ואיש לא חי כאן. אנחנו, וגם אנשי חוות אחרים, אוהבי טבע, מטיילים בו ושומרים עליו מכל משמר על-ידי שימוש במערכות אקולוגיות. אנחנו גם יוצרים חקלאות מדברית שלא היתה כאן בעבר ומאפשרים לאנשים לחוות את הנגב ויופיו. לא נתעשר מהמקום אבל כן נעזור בהפרחה שלו" .
"הכי חשובה ההרמוניה עם השכנים", מוסיף ינקלה. "יש לנו יחסים פוריים ומצוינים עם השכנים הבדואים וזה טוב לכולם".
- המצב המשפטי המעורפל לא מטריד אתכם?
"מטריד, אבל אנחנו ממשיכים לחיות, ליצור דברים חדשים ולקוות שיהיה בסדר".
"אני מקווה שמבינים שזו חלוציות אמיתית" (צילום: "החברה להגנת הטבע")
עובדים את אדמת הנגב, נופשים בתל-אביב
גם גדי ולאה נחימוב, בעלי רשת אל גאוצ'ו שחלשו על עשרות מסעדות בארץ ובחו"ל, מקווים שיהיה בסדר. לפני שנתיים השניים החליטו להגשים חלום ישן והגיעו לגבעה עמוסת אבנים וחול עם חמישה ילדים, 48 גדיות, שתי מכוניות ואוהל סיירים. "אין בית, אין מים, אין חשמל, אין ביוב, אין קו בזק, אין מה לדבר על הסעות לילדים", נזכרת לאה נחימוב. "קמים בבוקר ומתחילים לעבוד".
הימים חלפו והיום מפארים את החווה שני קרוונים למגורים, דיר עזים פעלתני, חדר קירור להכנת גבינות, חנות ושלושה צימרים יפהפיים, שבשל היעדר אישורים ניבנו כך שניתן יהיה להעמיסם על גרר ולהעבירם למקום אחר בקלות. בערבי שישי מזמינה החווה מטיילים ומקומיים לבילוי של סרט ואסאדו.
עד היום השקיע הזוג נחימוב בחווה מהונם העצמי "מספרים שנוגעים בשישה אפסים", הם אומרים. למרות שלעזרתם נחלצים שלושה פועלים קבועים, עובדים בני הזוג מארבע וחצי בבוקר וצונחים למיטה מותשים בשעות הלילה המוקדמות. "12 עד 14 שעות עבודה, שבעה ימים בשבוע, הן דבר רגיל פה", מתארת לאה ומוסיפה לחבוץ את הגבינות שהיא מייצרת, וגדי מוסיף שהפרויקט הבא הוא יצירת לוח זמנים "הגיוני" שיכלול גם חופשות מחוץ לחווה.
- בחרתם לעצמכם אורח חיים קשה מאוד. אתם מצליחים ליהנות?
"מכל רגע", מכריז גדי. "גם בחיים הקודמים שלנו היינו רגילים לעבודה קשה והרעיון לא מפחיד אותנו. יש פה נוף נפלא, מזג אוויר מצוין ואנשים נהדרים. שלב ההקמה קשה אבל אחרי שיסתיים נוכל להוריד קצת את הקצב. אני משוכנע שגם המצב המשפטי יובהר לשביעות רצון כל הגורמים". והאשה שאיתו מייחלת כי "אולי יום אחד יהיה לנו אפילו בית, והילדים, ששניים מהם מגיעים הביתה מהצבא, לא ייאלצו לישון בצפיפות הזו וייהנו מחדרים פרטיים".
- אנשים יורדים לצימר במדבר כדי לנוח. איפה אתם ממלאים את הבטריות?
"אנחנו נוסעים לתל-אביב".
- רוצים להתנדב בחוות בודדים ובחוות כלל? אתם מוזמנים לאתר חווה