הבית בגליל: שווה כל (אלף) שקל

"כמה טוב להיות עשיר", חשבה לעצמה טלי חרותי-סובר במהלך הביקור שלה בהבית בגליל. אם יש לכם 1,500 שקל פנויים תוכלו גם אתם ליהנות מהתמורה המלאה: סוויטה מדהימה, אירוח מפנק, עיסוי מרגיע ונוף מסחרר. אבל רק לילה אחד, ולא בסופ"ש

קשה להיות עשירים. את העובדה הזו גילינו כשהמכונית המקרטעת שלנו דילגה תוך התנשפויות בין שבילי העפר של יער ביריה שבצפון. בעוד הנהג מקלל נמרצות את האין-ארבע-על-ארבע שלו, הופיע מולנו שער גדול. שחררנו סיסמה (שם ומשפחה) אל תוך הספיקר וכמו במערת עלי באבא נפתח זה חרישית.

 

הבית בגליל. פשוט לשקוע בספות (צילומים: איתמר גרינברג)

 

באותו הרגע עברנו מחצור הגלילית לטוסקנה. אחוזת האבן הגדולה שהתגלתה בתוך היער לא הזכירה שום דבר שיש בישראל. "טוב להיות עשיר", גנח בהתפעלות זה שמאחורי ההגה בעודו מחנה בין שלל המפוארות. "טוב להיות עשיר", הסכמתי בכל לב.

 

את "הבית בגליל" הקימו בעל ואישה, הוא רואה חשבון והיא מעצבת ואמנית. שמונה שנים חלפו עד שהשיגו את כל האישורים ויחד יצאו להרפתקת הקמתו של מלון בוטיק מרשים במיוחד בלב היער, בין היישוב עמוקה לחצור הגלילית. על 30 דונם ניבנה בית אבן גדל מידות ובו 26 סוויטות יפהפיות, כל אחת מהן פונה אל נוף עוצר נשימה.

 

בין עצי היער הוקמה לה בריכת שחיה קטנה, ולידה ג'קוזי מחומם ומבעבע. צמוד למסעדה הפרטית הוקם גם חדר ישיבות יפהפה המיועד בעיקר לחברות שמבקשות לקיים ישיבות מנהלים מנותקות ומפנקות. ארבע חדרי ספא אפלוליים וריחניים עומדים לרשות האורחים, כמו גם סאונה רטובה ויבשה. אלה שמתעקשים לעשות ספורט יכולים לבלות גם בחדר הכושר הקטנטן שמציע המקום.

 

אבל גולת הכותרת לדעתי, היא דווקא החללים הפתוחים. במרכז כל אחד מהם עומד אח גדול המרמז על ימי החורפים הקרבים, וספות גדולות ורכות מזמינות לרביצה, שיחה וקריאה שקטה. גם במסדרון הרחב העובר בין הסוויטות מפוזרים רהיטי קש, ספרייה מלאת ספרים המזמינה פשוט לקחת, ושולחנות ועליהם כלי שח שקופים. המון מרפסות נבנו בשתי הקומות של הבית, בכל אחת מהן ערסלים ופינות ישיבה. השקט במקום מפתיע גם את מי שלא חי בעיר הגדולה.

 

חוק הברירה הכלכלית

לא בכדי הקפידו מעצבי המקום על כל פרט ופרט מתוך הנחה כי מחיריו הגבוהים (1,500 שקל ללילה לזוג באמצע השבוע , וכ-2,000 שקל ללילה זוגי בסוף השבוע, למינימום שני לילות), יביאו אליו את עשירי ישראל ואולי אף עשירי העולם.

 

טוסקנה זה כאן

 

מיד לאחר שסיימו את העיצוב המוקפד החלו בני הזוג לקבל אורחים. "השיטה הייתה מפה לאוזן". מתארת טלי נבו, המנהלת הנוכחית והנמרצת של המקום. "בעלי המקום התעקשו שלא לפרסם את המלון בדרכים המקובלות, במטרה לסנן את האורחים ולארח את האליטות בלבד".

 

הסינון, מתברר, הצליח מעבר למצופה. המקום פעל ארבע שנים מבלי שהקהל הגדול ידע עליו. אך בשלב מסוים הבינו הבעלים כי הקבוצה המצומצמת אינה מטיבה עם התזרים והעמידו את המלון למכירה. הקונה היה ריצ'רד כהן, בעלייה של רשת קונווי האמריקנית. הנ"ל הבין את הפוטנציאל הגלום במקום, שכר את שירותיה של נבו (לשעבר מנהלת השיווק במיצפה הימים) והיה נחוש בדעתו להביא את המקום לתפוסה הגיונית.

 

ביוני האחרון נפתח המקום מחדש. המטבח, שעד אז אירגן הילולות שרימפס וצלעות חזיר, הוכשר היטב אבל העיצוב נשמר בקפידה וכמוהו גם רמת המחירים. הבעלים שתכננו על הפתיחה המחודשת, עוד לא הספיקו להגיד נסראללה וכבר פרצה המלחמה, והם נאלצו לסגור בשנית. "יולי-אוגוסט אמורים היו להיות חודשים חזקים במיוחד", מספרת נבו, "הקטיושות הסבו לנו, כמו לתיירנים אחרים בגליל, לא מעט נזקים". מיד כשהוכרזה הפסקת האש נפתח המלון לכל דיכפין, בתנאי שהוא בן 16 ומעלה, ויכול להרשות לעצמו לשלם את המחירים.

 

שילמת? זה מה שקיבלת

ומי שיכול לשלם את המחירים יגיע לסוויטה גדולה הצבועה בצבעים מרגיעים הכוללת חדר אמבטיה שמתחשק לעבור לגור בו, ומיטת ענק שלא מתחשק לצאת ממנה לעולם. המעצבת המוכשרת ידעה כי אלוהים נמצא בפרטים הקטנים וכל פרט, מידית מצוירת ועד כסת רכה, מושקע ומתוחזק להפליא. סביר להניח כי רק מערכת הברזים בג'קוזי עלתה למעצבים כמו משכורת חודשית של אחת המשפחות מהיישוב הסמוך.

 

רק מרפסת לא הייתה שם והמעשן שביננו עיקם פרצוף. "הרעיון הוא לגרום לאנשים לצאת מהחדר החוצה", הסבירה המנהלת נבו, "ליהנות מכל אותן פינות קטנות הן במלון והן ביער".

 

המלון מבוסס על שירותי חצי פנסיון כך שארוחת הערב (ללא משקאות) כלולה במחיר. התפריט כולל מנות ראשונות, עיקריות וקינוחים. מבט קל לעבר המבחר הוכיח כי לצמחונים כמוני אין מה לעשות כאן. אנשי המטבח היו חביבים דיים להביא לי במקום מנה עיקרית, מנת תוספות משביעה.

 

מרק העדשים היה מצוין. במרק העגבניות לא היו עגבניות וגם לא שום דבר טבעי אחר, והקינוחים היו פרווה. יש כאלה שאוהבים. השאר היה טעים.  

 

גם השעות שאחרי הארוחה עברו בנעימים. איזה כיף היה לשקוע בתוך הספות הרכות מבלי לברוח מבמת בידור צווחנית, ערב קברט או הרצאה. המוטו במקום הוא שקט ורוגע, ומי שמשעמם לו – שלא יבוא.

 

ישנו מצוין. איך אפשר שלא. גם ארוחת הבוקר הייתה הצלחה. בין פלחי האננס לעשרות סוגי הגבינות והסלטים, נערכה חגיגה קולינרית גדולה. לא שלא היו מתלוננים, היו גם כאלה אבל אנחנו, דלי הארץ, נהנינו מכל רגע.

 

העיסוי באבנים חמות מידיה המעולות של סמדר היה הדובדבן שבקצפת. 350 שקל טבין וטקילין עולה העיסוי. שוב לחשנו לעצמנו שנעים מאוד, וגם חמים ומרגיע, להיות עשירים.

 

בשבת אחה"צ נאלצנו לארוז חפצינו ולחזור לשיגרה. מבט אחרון לעבר כל היופי

 הזה ויצאנו בחזרה אל המכונית. הפעם נפתח בפנינו השער ללא מילים, ושוב קרטענו בעדינות על השביל. נינוחים וטובי לב הזכרנו לעצמנו שהמקום מתכנן לצאת במבצע לילה שלישי באמצ"ש ב-50% הנחה, ושדיל לארבעה ימים בפראג שתכננו, עלול לעלות יותר. "ביומולדת", הודעתי נחרצות לזה שעמל מאחורי ההגה. אם נתחיל היום לחסוך, אולי עוד נשוב.

 

• הכותבת הייתה אורחת "הבית בגליל"