זו לא את, זו אני. מילות פרידה מהסיגריה

בראש השנה האחרון, אחרי 27 שנות עשן סמיך ולבן בחייה, החליטה מיכל גפן (45) על שינוי גדול. שבוע וקצת היא גמולה מהסיגריה שליוותה אותה מגיל 18. רגע לפני שהניחה לה ללכת לדרכה, ישבה מיכל וכתבה לה מכתב פרידה כואב וקורע לב

בדרך כלל את בידי השמאלית, אבל עכשיו, כמו תמיד כשאני כותבת או מקלידה את עוברת לימין. לא יודעת איך לומר לך זאת אבל אנו עומדות להיפרד. ואני מקווה שהפעם לתמיד.

 

איך לומר לך את זה בעדינות, זה לא את זו אני. אני לא בנויה לקשר הזה יותר. רציתי שתהיה בינינו אהבה והנאה ללא תלות, ואכן אהבה גדולה היתה. היית לי חברתי הטובה ביותר. לך סיפרתי את כל סודותיי, איתך ביליתי בכל שעות היממה. את היחידה בחיי שדאגתי שתהיה איתי בכל מקום, בכל רגע.

 

איתך ישבתי שעות גם בשיחותיי האינטימיות ביותר עם בן זוגי, עם חברותיי. איתך שמעתי מוסיקה באוטו, בבית, איתך סיימתי כל ארוחה. בכל קפה שיתפתי אותך. היית עדה לרגעיי השמחים ביותר והשפלים ביותר.

 

השתלטת על גופי ונשמתי

בעבודה סיפקת לי את מסך העשן לו אני כל כך זקוקה מול קהל. את ואני מול כולם. וכשלא הרשו לנו להיות ביחד, לא נכנעתי ותמיד דאגתי למצוא לנו מקום בו נוכל לקיים את אהבתנו. כשהייתי במבוכה, תמיד סיפקת לי מקום להתחבא. בימים הקשים ביותר היית לי הסיבה לקום בבוקר. דרכך נשמתי את חיי.

 

רק מה? כל זה לא הספיק לך. רצית ממני עוד ועוד. השתלטת על גופי ונשמתי. כשאני אומרת לך שאני עייפה וצריכה חופש שעה שעתיים, את מתגנבת מבלי שארגיש ולא נותנת לי ליהנות מחברתו של הסלט או השוקולד. כאילו בגדתי בך נוראות. כשאני מרוכזת בדבר אחר את מתייצבת וממלאה את ראשי ברעיונות סמיכים ואני מבלי להרגיש, שוב כולי שלך.

 

כשהייתי אומרת לך "לא עכשיו, לא מתאים לי", תמיד היית מתעקשת בחוסר התחשבות. שלא תביני אותי לא נכון, חברתך נעמה לי מאוד, והיית לי היקרה מכל . גם כשהסובבים דיברו עלייך רעה ידעתי כי זר לא יבין את מה שיש בינינו. את ואני כמו ג'ון ויוקו.

 

"היא לא עושה לך טוב" "אתן מתראות יותר מדי" "זו אהבה עיוורת", "את מרזה מדי בגללה" תנסי להיות בלעדיה ותראי איזה פלא יקרה לך" היו רק חלק המנטרות שחזרו על-ידי אנשים שאהובים עלי. ואני מסרבת להקשיב למרות שבתוך תוכי יודעת כי יש אמת בפיהם.

 

ואת בטח זוכרת שאחרי תקופה שהרגשתי מעט יותר מדי ממך, זרקתי אותך מהבית. דווקא אהבתי את הימים האלו למרות שלא הפסקתי לחשוב עלייך.

 

זה לא עובד. כבד לי בנשמה

ברגעים קשים, חברתי הטובה (זו שלא מתה עלייך) לא הפסיקה להחמיא לי על העצמאות, התזזיתיות החיננית, היצירתיות. אבל אני, לא הצלחתי למחוק אותך מליבי ואת התחננת. "אני אהיה טובה, בואי נשאר ידידות, רק אבוא לבקר", ואני נכנעתי והזמנתי אותך לנסות שנית.

 

אלא מה יקירתי, זה לא עובד. כבד לי בנשמה, את לא נותנת לי לנשום שנייה בלעדייך. היחסים בינינו לא בריאים. כנראה שלא אוכל להתמסר יותר לאהבתנו כי השנים עוברות ואני מבינה שאני יותר מפסידה מאשר מרוויחה.

 

אני יודעת שיכאב לי לראות אותך מתרועעת בחברת אחרים, אני יודעת שהריח שלך יקרא לי מכל מקום. אני יודעת שאסתובב בעיר ואחפש אותך. אבל משהו חדש חייב לקרות בחיי ואת מסתירה לי.

 

אני רוצה לקום בבוקר עם תיאבון חדש, אני רוצה לצאת משיעורי יוגה חופשייה ולא ישר לרוץ אלייך, אני רוצה לדבר עם אנשים מבלי שתפריעי לי, אני רוצה לתת לילדיי ליהנות ממני נטו בלעדייך.

 

לא, אל תדאגי אני לא הולכת לחפש אחרת במקומך. אני רוצה את הזמן שהיינו מבלות ביחד, לעצמי. רק לעצמי.

 

כשתקבלי את המכתב עוד תהיי בסביבה, רציתי לעשות את זה פייר, לא להתגנב לך באמצע הלילה. כי אני רוצה שנסיים את זה יפה. ייקח כמה ימים עד שנתרגל לרעיון. אבל אין דרך אחרת, אז באמת פשוט תיקחי את עצמך עם הקופסאות שלך ותני לי לחיות את חיי.

 

באהבה,

מיכל