להטוטני ה'פוסט' וה'איזם'

עם כאלו משכורות באקדמיה כאן ובאמריקה, לא פלא שמיטב המוחות מחפשים עצמם במחוזות אחרים. ומי נשאר? זה שמתמחה במילים מפוצצות ולא מחדש דבר

אמיר חצרוני עודכן: 08.10.06, 06:02

במאמר שהתפרסם כאן לאחרונה קונן סבר פלוצקר על מצבם העגום של מדעי הרוח באוניברסיטאות בישראל והציע לקחת דוגמה מהאמריקנים, אשר התגברו על משבר דומה והפכו את המקצועות ההומאניים למוקד לקנאה בקמפוסים היוקרתיים. כמי שמלמד כעת באוניברסיטה הנחשבת ליוקרתית למדי (חברה ב-Ivy League), צר לי לומר שהאופטימיות בנוגע לאמריקה מוקדמת ומוגזמת, ואילו הפסימיות בנוגע לישראל מגרדת בקושי את הציפוי שמסביב למשבר.

 

כבר שנים שמדעי הרוח והחברה חגים סביב עצמם במעגל אינסופי של להג מתמשך, מבלי לומר דבר מקורי. זה לא מקרה שבעשורים האחרונים קשה להצביע על פילוסוף, סוציולוג או כל איש אקדמיה אשר הטביע את חותמו על חיינו. פרופסורים ותלמידיהם מפרסמים מאמרים בלתי קריאים העמוסים במילים מפוצצות: דקונסטרוקציה, אינטרפרטציה היברידית, יחסים פארה-סוציאליים וכמובן, הפוסט מלים (פוסט-מודרניזם, פוסט-קולוניאליזם, פוסט-ציונות), שמבטאות בעיקר תסכול גובר והולך כלפי החברה הסובבת.

 

אפשר להבין בקלות את התסכול ולהבין גם מדוע ההגות האקדמית הגיעה לשפל, כאשר בוחנים את המשכורות המגוחכות המשולמות להוגים. בארצות-הברית מרוויח פרופסור מתחיל למדעי הרוח 45-40 אלף דולר לשנה. במדעי החברה המשכורת ההתחלתית של אותו פרופסור היא 50-45 אלף דולר לשנה - כל זה אחרי שעשה שלושה תארים ולפעמים גם פוסט-דוקטורט. לעומת זאת, אם אותו פרופסור היה מפסיק את לימודיו אחרי תואר אחד בלבד והולך לעבוד בתפקיד מנהלי, משכורתו השנתית הממוצעת כבוגר קולג' הייתה עומדת על 51 אלף דולר לשנה. אם היה הולך לעבוד כשכיר בשוק הפיננסי, היה יכול אפילו להכפיל סכום זה. במלים אחרות: התמורה בעבור שני תארים מתקדמים, עבודת דוקטורט, חיי סטודנט ארוכים ועניים והשקעה בלתי פוסקת במחקר תובעני היא נסיגה דרמטית בשכר.

 

למי שחושב שהבעיה קיימת רק במקצועות הבלה-בלה, כדאי להיגמל מאשליות: לא הרבה אנשים יעמלו על מחקר מפרך בביולוגיה או בפיזיקה בשביל להרוויח פחות ממה שמרוויחים בניהול תיק השקעות קטן. אמריקני מוכשר שואף להגיע לוול-סטריט
ולא לנחות בהרווארד. לכן, ברור מי יהיו הפרופסורים הבאים של אמריקה: מהגרים, זרים ומקומיים, שאין להם סיכוי למצוא עבודה בשוק החופשי. האוניברסיטאות האמריקניות הופכות לצ'יינה-טאון וליטל-בומביי. גטאות אתניים. האמריקנים, שרגילים להעביר עבודות שחורות למזרח הרחוק, לא מתרגשים גם כשהם הופכים לזרים במוסדות שהם עצמם הקימו, כל עוד הם מספקים את הסחורה. והם יספקו את הסחורה גם אם לא יבריקו, כל עוד רמת החיים בהודו ובסין לא תישאר נמוכה מכדי לפתות את הפרופסורים הזרים לחזור הביתה.

 

בישראל המצב קשה אפילו עוד יותר, כי משכורות הפרופסורים נמוכות אפילו בהשוואה לשכר העלוב שהם יכולים לקבל בארצות-הברית, מה שמשאיר בברנז'ה האקדמית המקומית את שארית הפליטה שלא יכולה להגר. במקום לנצל את המשבר הקשה העובר על האקדמיה האמריקנית כדי להשאיר את מיטב המוחות בבית, לעודד לימודי דוקטורט בישראל על-ידי מלגות נדיבות ולטפח דור של הוגים צעירים המשוחררים מדאגות פרנסה, אנחנו מעודדים אותם להישאב לצ'יינה-טאון של האקדמיה. המשכורת שם, על אף היותה מגוחכת במונחים אמריקניים, היא עדיין מכרה זהב במונחים ישראליים. נא לא להתפלא שבתנאים האלה, רק אנשים מתוסכלים ולא מוכשרים במיוחד שואפים לקריירה אקדמית. אותן סיבות כלכליות שדרדרו את מעמד המורה מדרדרות את מעמד הפרופסור, ונא לא לצפות לסיום המשבר.

 

הכותב הוא מרצה לתקשורת ב-Cornell University ובמכללת עמק יזרעאל  
 
פורסם לראשונה 07.10.06, 23:30