אלי הורוביץ, לשעבר מנכ"ל טבע ונשיא התאחדות התעשיינים, הציג בסוף השבוע את משנתו הלכלית והחברתית במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות. להורוביץ יש כמה אזהרות למקבלי ההחלטות בישראל על תרבות של חוסר תכנון ועל חוסר אחריותיות.
אך לגבי המדיניות החברתית של ישראל, הטעות המרכזית של הורוביץ היא הטעות הנמשכת מזה 50 שנה גם בקרב מדינאים כמו פרס ופרץ וחוקרים כמו שיינין. טעות זו גורסת כי ההייטק יהיה תמיד קטר הצמיחה של המשק אך אותו יובילו כ-10-20% מכלל העובדים. שאר העובדים נידונו להמשיך ולעבוד בתעשייתיות מסורתיות דלי שכר ודלי ידע: מתכת, חשמל, טקסטיל, פלסטיק, מזון, וכו'. לשאר עובדי הלואו-טק "הכרוניים" האלה צריך לעזור בצדקה.
בספטמבר הייתי בכנס בלונדון שם פגשתי את סמנכ"ל התכנון במשרד התעשייה והתעסוקה באירלנד. הוא אמר לי: "זה טוב שאתם בונים עוד מפעל של אינטל, אבל זה לא מספיק. גם בהייטק כבר יש הבדלים. אינטל וחומרה זה הדור הראשון. יש כבר דור שני של הייטק שמתמקד בתוכן ויש דור שלישי של הייטק.
אנחנו באירלנד כבר הכנסנו לפה את גוגל ויאהו, ואנחנו כבר מתכננים להכניס לאירלנד תוך חמש שנים את הפירמות המובילות בעולם בדור השלישי של ההיטק, בתחומי הננו-טכנולוגיה (טכנולוגיה ננסית) והביוטכנולוגיה כשבשתיהן מדובר בטכנולוגיות ברמת המולקולה". הוא הפנה אותי לנתונים מדהימים על ארצו:
אלווין טופלר, מחברם של הספרים "הלם העתיד" ו"הגל השלישי" שבישרו את מהפכת המידע ומהפכת האינטרנט עוד בשנות ה-60 וה-70, הוציא עתה את ספרו החדש הנקרא "עושר מהפכני".
כולם יכולים להשתתף
לפי הספר החדש, ההייטק ובמיוחד מהפכת האינטרנט והמהפכות הבאות של הננו-ביוטכנולוגיה, מכילים את הפוטנציאל הגבוה ביותר למהפכה חברתית. ביל גייטס וורן באפט עם קרן התרומות החברתית בגובה של 50 מיליארד דולר, הן רק הסנוניות המיוחצנות של התופעה.
אך התופעה רחבה ביותר ונובעת משוני תהומי בין המהפכה התעשייתית במאה ה-19 למהפכת האינטרנט במאה ה-21. בעוד שמפעל ליצור נעליים או מזון מעוניין בהרבה פועלים זולים ולא משכילים ובמעט מהנדסים חכמים, חברות אינטרנט כמו גוגל ויאהו ואפל מעוניינות ברוב עובדים יקרים וחכמים, בכל העולם, מהודו ועד אירלנד.
הטעות של הורוביץ, פרס ושיינין: אסטרטגיה ישראלית מהמאה הקודמת בהשקעות במו"פ ובהשכלה אוניברסיטאית, ישראל נמצאת במקומות 1,2, בעולם. אך בתמ"ג לנפש, ישראל נמצאת במקום 22 בעולם. אם כך ההשקעות הגבוהות במו"פ ובהשכלה בישראל אינן יעילות ולא תהוונה גורם לצמיחה משמעותית של הכלכלה הישראלית.
האם גורמים דמוגרפים כמו שיעור ילודה, וגורמים תרבותיים כמו שיעור השתתפות בכוח העבודה חשובים יותר ממו"פ ומהשכלה? מספר הילדים לאישה בקרב החרדים (6% מהאוכלוסיה) ובקרב הערבים (19% מהאוכלוסייה) גבוה יותר מפי שניים מאשר שאר האוכלוסייה (כ-5% מול2.95%).
שיעור ההשתתפות שלהם בכוח העבודה הוא כ-42% מול כ-54% בקרב שאר האוכלוסיה. לפי שיינין, אם נצליח להוריד את פריון הילודה ואם נעלה את את שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב הערבים והחרדים (המהווים יחד כ-25% מהאוכלוסיה), התמ"ג לנפש יעלה בכ-20%.
הטעות של הורוביץ, פרס ושיינין, היא שהם מחפשים את המטבע מתחת לפנס. אבל המטבע (צמיחה בקצב אירלנדי) לא נמצאת מתחת לפנס (הגדלת השקעה במו"פ ובהשכלה גבוהה, הגדלת ההשתתפות בכוח העבודה והקטנת פריון הילודה), אלא במקום אחר לגמרי.
זאת משום שגם אם מבחינה דמוגרפית ותעסוקתית הערבים והחרדים היו מגיעים לממוצע הישראלי, עדיין לישראל היה כיום תמ"ג של 20,300 דולרים לעומת ממוצע OECD (הארגון לפיתוח כלכלי של 15 המדינות העשירות בעולם) של 26,600 דולרים. את הפער הזה של עוד 6,000 דולר לנפש, יש לחפש בדמוגרפיה אחרת גדולה יותר. היכן היא?
אך לפני זה נבדוק האם פריון העבודה הוא הגורם? ממה מורכב פריון העבודה? הן בתוצר לנפש והן בתוצר למועסק ישראל היא כמחצית מארה"ב בישראל התוצר ב2005 היה כ-17,000 דולר לנפש ובארה"ב כ-39,000 דולר לנפש.
לפי שיינין כדי להגדיל את הפריון, יש לנקוט בשני צעדים: ראשית, יש להכפיל את מספר בוגרי המדעים המדויקים וההנדסה לכ-20,000 בוגרים. שנית, יש ליזום מדיניות ממשלתית תומכת הייטק כמו: עידוד היזמות, תשתיות תחבורה נאותות, צמצום דראסטי של הבירוקרטיה, חקיקה מתאימה וכו'.
אולם, כפי שכבר ראינו, המערכת האקדמית כיום לא תגדיל את הפריון הכלכלי בישראל בשל חוסר יעילותה ואי-מוכוונותה הכלכלית (בניגוד לאירלנד למשל, כפי שנראה בהמשך המאמר). כך גם לא ברור איך מדינה כל כך בירוקרטית, תרצה לצמצם את הבירוקרטיה.
אם הגדלת המו"פ והגדלת ההשכלה הגבוהה לא יאיצו את הצמיחה הכלכלית הישראלית, אם גם שינויים בפריון הילודה ובאחוז ההשתתפות בעבודה לא יעשו זאת, ואם יהיה בלתי אפשרי להגדיל את פריון העבודה במסגרות הקיימות, מאיין תבוא הצמיחה?
המודל של אירלנד: הנמר האירופי
אם בעשור הקרוב, כלכלת ישראל תמשיך לצמוח בקצב הממוצע של המחצית השנייה של המאה ה-20, שהוא 1.5% בשנה היא תידרדר למקום ה26 בעולם במקום המקום ה-22 כיום.
כדי להגיע למקום ה-10 בעולם, כמו שאירלנד עשתה תוך 20 שנה, על כלכלת ישראל לצמוח בקצב של 5.4% בשנה. איך ישראל תגיע למקום ה-10 בעולם? מהי השיטה האירית? איך אירלנד הפכה ממדינת חקלאות ותיירות ענייה ומוכת אבטלה של 16% למה שמכונה "הנמר האירופי" ו"הנס האירי"? מה ניתן ליישם מאירלנד לישראל?
ב"כנס הרצליה" 2006 (מתוך "גלובס" 24.01.2006), שיינין דיבר על שתי מדינות ישראל: האחת היי-טקית שבה מקסימום 10% מהאוכלוסייה והשנייה לוו-טקית שבה שאר ה90%. הטעות של שיינין והורוביץ ופרס היא שהם חושבים שצריך מדיניות חברתית שתקל על ה-90%. טעותם המרכזית נובעת מאי הבנתם שבהייטק יכולים להשתתף רוב האוכלוסייה.
את האלטרנטיבה לגישת הורוביץ-פרס-שיינין, הציג אשף התוכנה הישראלי, שי אגסי, ב"כנס דבוס" (הפורום הכלכלי העולמי, מתוך ידיעות אחרונות 27.10.2005), שי אגסי, ישראלי בהנהלת חברת התוכנה הארגונית הגדולה בעולם SAP, דיבר על הבעיה: "על ישראל להוציא את ההייטק מהגטו הגיאוגרפי והחברתי שבו הוא מסתגר בין רעננה להרצליה, מנותק משאר המדינה ההייטק הישראלי נותר בועה ולא משימה לאומית. על מובילי ההייטק הישראלי להתחבר אל העם כדי שכל העם בישראל ייהנה מפירות ההצלחה ויחוש שזה שלו.
ישראל מוגבלת במאגר המוחות שלה. יש לפתוח את שערי ישראל, במידה מבוקרת אך משמעותית, למהנדסים מהודו ומסין. לנוכח שינוי הכוחות האדיר המחולל במשק העולמי והמבטא את רצונה העז של סין לחזור למעמדה כמעצמת על מובילה, ורצונה של הודו להידמות לה, היתרונות של הטכנולוגיה הישראלית כמות שהיא כבר אינם מספיקים".
אם כך, בתוך ישראל, יש לנו "הודו וסין ישראלים" שהם הרבה מעבר ל25% מהאוכלוסייה החרדית והערבית. מדובר בעוד כ-40% מהאוכלוסייה החיה בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל. זה המינימום הדרוש כדי שתיווצר מסה קריטית לצמיחה אירית. דהיינו 65% מהאוכלוסייה שמהווה כיום את "כלכלת העולם השלישי של ישראל" (חרדים 6%, ערבים 19%, פריפריה 40%) הם הבסיס לצמיחה אירית באמצעות התפשטות ההיטק אל אותם 65%.
ישראל מול אירלנד
צודק הורוביץ באומרו (ידיעות אחרונות 6.10.2006): "כבר היום צריך לסמן לאן ישראל מבקשת להגיע בעתיד, כמו שמגבשים אסטרטגיה בחברה ציבורית. בטבע מתנהלים היום ויכוחים רציניים על מה שיהיה בעוד 15 שנה... גם מדינה צריכה חזון לעתיד.
אבל החזון של הורוביץ מבוסס על הפרדיגמה של המאה ה-20 ולא על זה של המאה ה-21 המנחה פירמות מעמק הסיליקון המבססות על החזון של אלווין טופלר ושי אגסי, על אפשרותן של מדינות שרוב תושביהן עובדים בהייטק.
חזון זה הוא מדיניות חברתית באמצעות הייטק והוא מוביל לתוצאות הבאות כמו באירלנד:
א, האבטלה באירלנד היא 4.2% מול כ8% בישראל. אבטלה היא גורם מרכזי בהידרדרות חברתית.
ב. מס חברות שם הוא מהנמוכים בעולם כ13% דבר המוביל ליעילות של הביורוקרטיה.
ג, התאמת החינוך באירלנד לסביבה בינלאומית ותחרותית קיבלה ציון של 7.5 מול ציון של 4.5 שאנגליה קיבלה.
ד. ממוצע הצמיחה השנתית בעשור האחרון באירלנד הוא כ-7.5% בשנה, פי שלוש מאשר באנגליה או בצרפת.
ה. מוטיבציית העובדים מקבלת ציון של 7 באירלנד מול ציונים של 5 ו-6 באנגליה ובצרפת.
ו. גמישות העובדים באירלנד קיבלה ציון 7.6 מול ציון 6 ו-4 באנגליה ובצרפת.
ז, הפריון לעובד באירלנד הוא 49 דולר לשעה מול 32 באנגליה.
ח, באירלנד בכל שנה מסיימים ללמוד פי שניים יותר מהנדסים ובוגרי מדעי הטבע מאשר בישראל.
ט. באירלנד 66% ממסיימי האוניברסיטאות למדו מקצועות מוכווני עסקים, הרבה יותר מאשר בישראל.
י. לבסוף, ואולי הכי חשוב, מורה ביסודי באירלנד מקבל 50% יותר מאשר השכר הממוצע, בעוד שבישראל הוא מקבל 50% פחות מהשכר הממוצע.
"מרושתים": לבלוג המלא