העיקר הכוונה

ל"דבק" יש הרבה כוונות טובות והם באמת רוצים לשנות. תימורה לסינגר מחמיאה, גם אם היא סבורה שהזעם שלהם קצת נעים מדי

המציאות המייאשת, שרבים בוחרים להתעלם ממנה כדי לעמעם את רפלקס ההקאה, מוכנסת היישר לתוך "נגרים", האלבום של להקת "דבק". הם מתעדים אותה במילים, ובעיקר יורים בה בצלילים. האכפתיות שלהם היא נקודת המוצא. ממנה נגזרות הביקורת והמחאה, שגודשות את האלבום בשלל נושאים: המלחמות המדממות, התרבות הקלוקלת, הפוליטיקה המעוותת, הביורוקרטיה, התקשורת, חוסר התקשורת, חבלני הזמן. אכפת ל"דבק" מהעבר, וגם מדור העתיד. "מה הילדים שלנו יגדלו להיות", הם שרים בשיר "לחץ", אבל לא מסתפקים בקיטורים אלא מציעים פתרון: "בלי לפחד נסגור להם את הכפתור", הם מכריזים בשיר "הכפתור".

 

האדישות היחידה ש"דבק" מפגינים היא כלפי חוסר הפריצה שלהם, שמותירה אותם באלמוניותם היחסית, למרות שזהו כבר אלבומם השני. ואין שום סיבה שהם יישארו עלומי שם. הרוק שלהם עשוי היטב וסוחף, וההקלטה החיה באולפן הולמת אותו ומדגישה את קווי המתאר הבסיסיים שלו: גיטרות, בס, תופים ופסנתר פנדר רודס, מועשרים לעיתים בסקסופון ובחצוצרה. וזהו. "דבק" הפיקו לעצמם צליל חזק, מגובש, בשל, חם וידידותי לשמיעה. אם רוק אמור להיות פחות נעים ויותר מטריד, הקומוניקטיביות שלהם היא מעט בעוכריהם. אולם מצד שני, לא נשמע ש"דבק" מתיימרים להמציא סגנון חדש. הם פשוט מנגנים כראוי את הלחנים היפים שלהם בהתאם לעיבודים המוצלחים (במיוחד בקטעים המקהלתיים), שניכר שנוצרו בחדווה.

 

בסך הכל, הזעם של "דבק" נעים והחספוס שלהם מרופד, אבל התחושה היא שזה קורה לא בגלל שאיפתם להתייפייפות חיצונית אלא מתוך ערכים פנימיים. החשמל שלהם לא אלים, אלא מלא כוונות טובות ומתחת לקלילות יש רצינות. כנותם אמינה, ויש בה מסממני גיל ההתבגרות, לטוב ולרע: כולל הצבת השאלות הקיומיות, הרצון להיות מיוחדים ושמץ יוהרה ("העולם הגדול קטן עלינו" בשיר "ימים").

 

מי שירצה לשמוע אותם ולהזדהות עם ביקורת המציאות שלהם, יגלה שבנוסף לציוד ההתקפה, "דבק" מציידים את המאזינים גם בערכת נחמה עשויה משירי עידוד שעוטפים את האלבום. "כשאתה על סף תהום והסביבה רועשת, תן לנו סימן קטן נפרוש לך ת'רשת", הם פותחים בשיר "סימן קטן", ומסיימים בשיר "סבלנות" עם ההבטחה: "כל מה שחלמת, כל מה שתרצה, יבוא מהר אליך כשלא תצפה".

 

מי שמחפש הוכחות לאמת של "דבק", ימצא שהלהקה ניחנה בקמצוץ נבואה, שמוענקת ליוצרים אמיתיים. בשיר "בפעם הבאה" הם שרים: "אחרי המלחמה ישאלו אותך אם רצית לנצח כי הפסדת ותשתדל יותר בפעם הבאה". ומי שזקוק לאישור שמדובר באנשים יצירתיים, יווכח בכך עוד לפני ששמע תו אחד, בעטיפה המקורית והמרשימה של האלבום במהדורתו הראשונה. מדובר ב-1200 עותקים מיוחדים, עשויים משני לוחות עץ, שעליהם כתובים שם הדיסק, הלהקה והקרדיטים, ובתוכם מותקן הדיסק. אם מריחים את האלבום חשים בריח העץ, ואם מתאמצים אפשר אפילו לנחש דבק נגרים.