"הסרט הוא הפרידה שלי מאמא"

השבוע בלאשה מתפרסם הראיון עם דרור שאול, במאי הסרט האוטוביוגרפי המרגש "אדמה משוגעת", שייצג אותנו באוסקר. בריאיון וידאו שנערך במיוחד לאתר, הוא מתוודה על תחושות האשמה שעטפו אותו בניסיון להציל את אמא

 

רגע אחרי שהתמונה האחרונה בסרט "אדמה משוגעת" נמוגה מהמסך, והבטן

עדיין מתהפכת מעוצמת הרגשות שנטענו בה בשעה וחצי האחרונה, מופיע על המסך

שיר:

"אחרי מותי / אל נא תשימו אבן

חסכו אותה לבניין / אל תדפיסו ספרון

חסכו מקום בארון / אל תעשו יום זיכרון.

די, די לנו, /  את בגדי וחפצי חלקו לכל חי".

 

ציפורה שאול 1936-1983.

 

הדרמה הגדולה והכואבת של הסרט נטענת בהבנה חדשה: הכאב של במאי הסרט, דרור שאול, בנה של ציפורה, הוא אמיתי.

 

הסרט מתרחש במהלך שנה אחת, שנת בר המצווה של דביר אבני, (תומר שטיינהוף),

שבעצם משחק את דמותו של דרור, בקיבוץ בדרום הארץ בשנות השבעים. אביו של דביר מת בהיותו תינוק, וסביב מותו שוררת שתיקה מעיקה.

 

לדביר מתברר שאמו מירי, (רונית יודקביץ) חולה בנפשה והוא נקרע בין רצונו להיות "כמו כולם" בקיבוץ, לבין תחושת החובה והאחריות שלו כלפי אמו המעורערת.

 

שאול (39) גדל בקיבוץ כיסופים, לזוג מוותיקי הקיבוץ. שני אחיו גדולים ממנו בשבע ושמונה שנים, ולו כבן הזקונים הייתה מערכת יחסים מיוחדת וקרובה עם אמו, שסבלה כאמור מבעיות נפש ונפטרה בהיותו בן 16.

 

בראיון המצולם כאן הוא מספר על התהליך הכואב, אך המרפא שעבר בעשיית הסרט.

 

בראיון המתפרסם השבוע ב"לאשה", מספר שאול בהרחבה על:

• אביו שהתאבד
• ההתבגרות בצלה של מחלת אמו
• המצוקה הנפשית בקיבוץ
• הצד המצחיק שלו ("מבצע סבתא", "סימה וקנין מכשפה"), שהפך אצלו לכלי להתמודדות