אבל משהו התקלקל בדרך. לשכת הנשיא הפכה ללשכת תעסוקה לפוליטיקאים. או יותר נכון: אמצעי שליטה ובחישה נוסף של המפלגות. בהתחלה אלה היו מועמדים מפא"יניקים, אחר-כך החל גם הליכוד לבחוש. בסוף נשארנו עם בושה גדולה שנמשכת כבר שנים. אנשים קטנים במשרה שהפכה להיות קצת כמו הקומוניזם: רעיון מעניין למדי, אבל לא ממש מחובר למציאות.
26 מיליון שקלים לשנה עולה לנו התענוג (לפי נתוני משרד האוצר, ואגב, חלק מהם הולך למימון לשכות של נשיאי עבר ונשותיהם). לא סכום עתק במושגים תקציביים, אבל גם לא נתון של מה בכך, בהתחשב בתוצרת. מה נתנו לנו נשיאי המדינה האחרונים, מלבד בושות? ואני לא מדבר בהכרח רק על "הפרשיות" שאפפו את ויצמן וקצב. אני מדבר על התחושה הטורדנית, שמלווה אותי ומן הסתם כמה ישראלים נוספים, של: מי לעזאזל צריך את זה?
אז וואללה, צריך שהשגרירים הזרים יגישו כתב האמנה במקום כלשהו, ויש בית פתוח וסוכה פתוחה והרבה דברים פתוחים. אבל האם מישהו כאן ייפגע אנושות אם השגרירים יצעדו, נניח, למשרד החוץ במקום לבית הנשיא? ואם את הקהל יקבלו, נניח, ראש הממשלה והשרים בחגי ישראל? אולי זו יכולה להיות חוויה מקשרת בין העם לבין נציגיו.
כל מדינה רוצה אדם שיהווה סמל לאחדות ולרוח העם. לכן הבריטים, ההולנדים ועמים רבים נוספים מותירים את משפחות המלוכה המגוחכות והיקרות שלהן על כנן. זו גם הסיבה שאנחנו מתקשים להיפרד מאחת הירושות הכבדות שהותיר לנו דוד בן-גוריון, שכמו הסכם בני הישיבות הבלתי מתגייסים - הופכת לנטל. אנחנו לא באמת צריכים נשיא. מה שאנחנו צריכים זו תרבות שלטונית טובה יותר, עם אנשים איכותיים יותר.
כי "נשיא מדינת ישראל", זו אשליה. אין עוד, בישראל 2006, דמות פלאית המאחדת בין זרמים ומפלגות, סבא (או סבתא) טובי לב החובקים בזרועותיהם את ישראל כולה, ימין ושמאל, יהודים וערבים, דתיים וחילונים. אנחנו חברה מפולגת ורבגונית, כמו חלק ניכר מהחברות בעולם המערבי. וזה בסדר גמור, כל עוד לא נהרוג אחד את השני. ולא צריך להמציא "סנטה קלאוס" כדי לחבר אותנו זה לזה. מספיק לתקשר קצת יותר טוב, ולבחור ביחד הנהגה פוליטית איכותית יותר. מכל הצדדים, אגב.
פרשת קצב יכולה מבחינה זו להוות דווקא קו פרשת מים חיובי, שיביא את כולנו לשקול מחדש את מוסד הנשיאות בישראל. זה לא קצב וזה לא ויצמן. זה אנחנו. אנחנו פשוט התבגרנו, יחד עם המדינה. ואנחנו לא צריכים יותר סמלים שריח קל של זיוף והצטעצעות עולה מהם.
עם מות המלך בימי קדם, היו הנוכחים נוהגים לשאוג: "המלך מת, יחי המלך החדש!" - ולהכתיר את היורש. זהו פחות או יותר התהליך שמתרחש עכשיו בתקשורת, עם "מינויים" של מועמדים שונים, חדשות לבקרים. אז עזבו אותנו ממלכים, רוזנים ונשיאים; תנו לנו אנשים פשוטים וחכמים, שמסוגלים לנהל מדינה מבלי לבזות את עצמם ואותנו. תנו לנו אנשים שנלחמים ביושר על אידיאולוגיות זה מול זה, ולא מנסים "לאחד" אותנו בדבק מגע של מתק שפתיים. מי ייתן וטריקת הדלתות בבית הנשיא, עם צאתו של משה קצב, תהיה האקורד שיחתום את עידן הנשיאות בישראל.