כזה קטן

מיכאל שומאכר פורש, וזאת הזדמנות מצוינת לקבוע שהוא הנהג הגדול בכל הזמנים. אבל נדב יעקבי מסרב לקבוע את זה, ולא כי יש נהגים יותר טובים: כי אין ספורטאים יותר גרועים

או שאתה אוהב את מיכאל שומאכר, או שאתה שונא אותו. בעצם, הבה נדייק: או שאתה מעריץ אותו ואת האספלט שהוא דורך עליו - או שאתה מתעב כל שריר, וריד ונים של האיש הזה. אבל עושה רושם שאת "שומי" עצמו זה בכלל לא מעניין. הוא לא כאן כדי שיאהבו אותו; הוא כאן כדי לנצח. שום דבר אחר בחיים לא מעניין אותו. וזה נכון גם עכשיו, רגע לפני שהוא תולה את הקסדה אחרי עשר שנים של שליטה כמעט בלעדית באליפות הפורמולה 1.

 

למזלי, הזדמן לי לשדר את מרוץ הניצחון שלו במונזה (אילדיס, סע עוד פעם לתאילנד, מה אכפת לך), ואני מודה שהתרגשתי. מלכתחילה היה ברור שבסוף המרוץ הוא יודיע שזהו, זאת העונה האחרונה שלו בפורמולה 1, אבל אי אפשר היה שלא להתרגש. גם אם הכל היה צפוי, התחושה היתה של רגע היסטורי. לא כל יום נפרדים מהמלך של הזירה היוקרתית והחשובה ביותר בספורט המוטורי.

 

כל מי שצפה ברגע הזה בשידור ישיר, והיו בערך מיליארד איש שעשו את זה, ידע שזה גם סוף של תקופה. הרי כולם, אפילו אלה ששונאים את שומאכר, יודעים שהפורמולה 1 לא תהיה אותו הדבר בלעדיו. אבל בטרם נדמו תופי ההיסטוריה (כן, טוב, זה ביטוי כל כך אידיוטי שהייתי חייב להשתמש בו פעם אחת), כולם - פרשנים, מומחים, היסטוריונים וכל מי שמגדיר את עצמו כאחד שיש לו מושג קלוש בספורט מוטורי - כבר נדרשים לשאלה הכי מרתקת והכי מתעתעת: האם הוא הגדול בכל הזמנים?

 

אם התשובה לשאלה הזאת קשורה רק לסטטיסטיקה, אז חבל על הזמן. כי כמו שאומר עמי פזטל, הטבלה לא משקרת: לפי המספרים ברור ששומאכר הכי גדול. הרי את כל השיאים הוא שבר. יש לו הכי הרבה ניצחונות (90), הכי הרבה פול פוזישנס (68), הכי הרבה פודיומים (153), ובעיקר הכי הרבה אליפויות עולם. כרגע שבע, שזה שיא כשלעצמו, אבל כשהפער בינו לבין פרננדו אלונסו הצטמק לשתי נקודות בלבד, כשלסיום העונה נותרו שלושה מרוצים והמומנטום כולו בהגה של הגרמני - עושה רושם שהוא יוריד את הקסדה אחרי הגראנד-פרי של ברזיל ב-22 בחודש עם אליפות עולם שמינית.

 

אבל יש כאלה שההישגים והשיאים לא מספיקים בשבילם. מבחינתם, כדי להיחשב להכי-הכי בכל הזמנים, לא מספיק שתהיה הנהג הכי טוב. כדי שתהיה ראוי לשאת את כל כובד המשקל ההיסטורי של התואר הלא רשמי הזה, חייב להיות בך משהו נוסף. משהו כמעט על-טבעי.

 

הוויכוח על "הגדול מכולם" קיים בכל ענף ספורט. וכשבוחנים את המועמדים, תמיד מגיעים לישורת האחרונה עם ההתייחסות למשהו הנוסף הזה. לכריזמה היוקדת שגורמת ללב שלך לפעום בקצב לא הגיוני, לתחושה שהנה מישהו שאצבע אלוהים - אם יש דבר כזה - נגעה בו. זה מה שהרגשת כשראית את דייגו מראדונה, את מייקל ג'ורדן, את מוחמד עלי. אבל מיכאל שומאכר? לא. אבל ממש ממש לא.

 

אתם לא מבינים, זה הסטרטר

הטענות העיקריות נגד שומאכר, אלה ששונאיו תמיד ישלפו כהוכחה לזה שיש גדולים ממנו, קשורות להתנהגות שלו. לעובדה שמבחינתו הכל כשר בדרך לניצחון, לזה שאין לו - ושוב אנחנו נדרשים אליו - אלוהים. מה לעשות, אנשים לא אוהבים התנהגות כזאת. במיוחד לא בספורט שבו אתה אמור לנצח כי אתה מוכשר ולא כי אתה תחמן.

 

פרננדו אלונסו, האלוף הנוכחי והיריב הכי גדול של שומי בשנתיים האחרונות, העניק לו אחרי הודעת הפרישה במונזה הרבה מחמאות מקצועיות - אבל הוסיף שחוץ מכל השיאים שלו, שומאכר גם היה מעורב ביותר שערוריות והפגין יותר התנהגות בלתי ספורטיבית מכל נהג אחר בהיסטוריה של הפורמולה 1. אז נכון, אלונסו לא אובייקטיבי. הכי לא אובייקטיבי שיכול להיות. אבל מה לעשות שהוא צודק.

 

אין חובב מרוצים שלא מכיר את היסטוריית השערוריות של שומי, או לפחות את הגדולות. למשל את מה שקרה ב-1994, כשהוא הגדיר מחדש את המושג "לגנוב אליפות". שומאכר, אז עדיין בקבוצת בנטון, היה נהג צעיר וטרי. היריב הגדול שלו באותה עונה היה האנגלי דיימון היל, והמרוץ האחרון נערך באדלייד, אוסטרליה. היל פיגר בנקודה אחת אחרי הגרמני, אבל כשהמכונית של שומאכר סטתה מחוץ למסלול ופגעה בקיר, היה ברור לכולם שהסיפור נגמר. לכולם חוץ מלשומי, שלא התכוון לתת לתואר העולמי הראשון שלו לחמוק ממנו. אז הוא חזר למסלול - וכשהיל ניסה לחלוף על פניו, פשוט התנגש בו. ולא, לא היה ספק שהוא עשה את זה בכוונה. המתמטיקה היתה מאוד ברורה: שתי המכוניות פרשו מהמשך המרוץ, ונקודת היתרון נשמרה. באופן מוזר שומאכר לא נענש. להפך, הוא הוכתר כאלוף עולם.

 

שלוש שנים עברו, ושומאכר שוב מצא את עצמו בקרב צמוד על התואר, הפעם מול הקנדי ז'אק וילנב. גם זה היה המרוץ האחרון של העונה - הפעם בחרז, ספרד - וגם הוא נפתח במצב דומה: המנצח מבטיח לעצמו את אליפות הנהגים (בניגוד לאליפות היצרנים, שלא מעניינת אותנו כרגע), אבל אם שניהם בחוץ, האליפות של שומי. מה שמסביר למה באחת הפניות, כשוילנב ניסה לעקוף, הוא הפנה את הפרארי שלו לתוך הוויליאמס של הקנדי.

 

הפעם המכונית של שומאכר נפגעה באופן כזה שהוא היה חייב לפרוש. וילנב הצליח איכשהו לשרוד, ולסיים את המרוץ במקום השלישי. זה הספיק לו כדי לזכות באליפות. מאותו יום הוא לא החליף מילה עם שומי.

 

בניגוד לאירועי 1994, ההתאחדות הבינלאומית לספורט מוטורי (FIA) הענישה הפעם את שומאכר ונטלה ממנו את המקום השני בדירוג המצטבר של העונה. בספרי ההיסטוריה נכתב שהוא "נפסל". סביר להניח שהוא יצא מזה די מרוצה: כשבאמת היה צריך להעניש אותו, ב-94', זה לא קרה. וכשהענישו אותו ב-97' לא היתה לזה שום משמעות, כי מבחינתו מקום שני או אחרון זה בדיוק אותו הדבר.

 

"שנייה, אני גומר להשתין ומצטרף אליכם"

 

האוהדים של שומאכר טוענים שהמקרים האלה מעידים בסך הכל על האובססיה שלו לנצח בכל מחיר, ושעם אופי כזה עושים לפעמים טעויות. והוא גם היה צעיר, הם מזכירים, שהתנהג בדיוק כמו שאפשר לצפות מבחור בן 20 ומשהו שעדיין לא למד איפה בדיוק עובר הגבול בין שאפתנות לבריונות.

 

אבל קצת קשה לקבל את ההסברים האלה, כי שומאכר לא ממש השתנה לטובה מהבחינה הזאת. גם לא אחרי שהתבגר, התחתן והפך לאבא. היום הוא בן 37, ועדיין מתנהג כמו ערס. עובדה, גם השנה ראינו אותו מתנהג כאילו ספורטיביות זה הדבר האחרון שמעניין אותו. זה קרה במקצי הדירוג של הגראנד-פרי במונאקו, בהקפה האחרונה, כשהוא מוביל עם הזמן הטוב ביותר: שומאכר לקח את פניית רסאקאס בקו חד מדי, הצליח לעצור את הפרארי ממש לפני המפגש עם הקיר - וגרם לכל התנועה שמאחוריו להיעצר.

 

הכעס היה עצום. פרננדו אלונסו ונהגים אחרים היו משוכנעים ששומאכר עשה את זה בכוונה, פשוט החנה את המכונית שלו כדי למנוע מהם לקבוע זמנים טובים יותר ולזנק מעמדה עדיפה במרוץ עצמו. ובואו לא נשכח שמדובר במונטה קרלו, מרוץ הרחובות המפורסם, שבו יש לעמדת הפתיחה חשיבות עליונה, כי עקיפות הן כמעט בלתי אפשריות.

 

שומאכר, כרגיל, טען שהוא לא עשה שום דבר רע. הפרארי, הוא הסביר, פשוט כבתה לו פתאום. אף אחד לא האמין לו, כמובן, כולל מנהלי המרוץ - שהציבו אותו למחרת במקום האחרון בגריד בתור עונש.

 

אז כן, מיכאל שומאכר הוא נהג עצום. מבחינה טכנית, וגם מנטלית, אין אף אחד שמתקרב אליו. הוא אמיץ, הוא טקטיקן מדהים, והוא בדרך כלל מנצח במלחמות פסיכולוגיות (וגם מתמחה בלפתוח אותן). חוץ מזה, מדובר באיש צוות מעולה, שהצליח לגבש סביבו אנשים שמוכנים להיהרג בשבילו. בקיצור, נהג ענק - אבל ספורטאי קטן מאוד במובן הטהור של המונח.

 

היתרון היחסי  של פבלו פיקאסו

עכשיו שאלה: האם כשבאים לסכם קריירה של ספורטאי צריך לקחת בחשבון גם את הערכים המוסריים, את הקודים האתיים שלו, אולי אפילו את חייו הפרטיים? האם יש למשהו מכל אלה איזשהו משקל בחוות הדעת הסופית, או שאולי צריך להתייחס רק להישגים על המגרש/ מסלול/ זירה? אין ספק שזאת סוגיה פילוסופית כבדת משקל, וספק אם יש לה תשובה נחרצת.

 

דייגו מראדונה היה כדורגלן ענק. הקונצנזוס בעניין הזה הוא מקיר לקיר. אבל מראדונה היה גם "רמאי", אם נצטט את האנגלים שלא שכחו לו את "שער יד האלוהים" במונדיאל 1986. וכן, הוא גם זיין המון מהצד, הביא לעולם בן לא חוקי, היה מכור 20 שנה לקוקאין וגם השמין באופן בלתי סביר בעליל. אז מה, זה מוריד מגדולתו כספורטאי? זה שולל ממנו את תואר הכדורגלן הטוב ביותר אי פעם? לא בטוח.

 

עכשיו קופצים כל הברזילאים ומצביעים על פלה, שהיה לא פחות גדול ממראדונה, "ובניגוד לארגנטיני הרמאי והמסומם היה גם ספורטאי אמיתי ואדם למופת". ואני שואל, וואלה? זה שהוא לא הסניף שורות בברצלונה ונאפולי הופך אותו לישו הנוצרי? מצטער, חברים ברזילאים, גם אדסון ארנטס דו נסימנטו לא טמן ידו בצלחת, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. עד היום התגלו שני ילדים לא חוקיים שלו, ובכלל לא בטוח שזה המניין הסופי.

 

ומה עם מייק טייסון? מי שזוכר את השנים הראשונות בקריירה שלו, זוכר בעיקר קרבות שהסתיימו לפני שהם התחילו. היריבים של "איירון מייק", בדרך כלל גבוהים ממנו בראש וכבדים ממנו ב-30-20 קילו, היו נופלים כמו זבובים אחרי שתי פצצות של הילד מברוקלין. אבל אז טייסון התחיל לחגוג קצת יותר מדי עם המיליונים שהרוויח (או לפחות עם אלה שהאמרגן דון קינג השאיר לו). הוא אנס, נשלח לכלא, השתחרר, חזר לזירה, לקח ביס מהאוזן של אוונדר הוליפילד, תקף עוברי אורח וחזר לכלא. אין ספק, האיש הוא חיה רעה, אבל הוא גם היה מתאגרף מדהים. אז מה, הוא יכול או לא יכול להתמודד על תואר הגדול מכולם?

 

ברמות הגבוהות ביותר הספורט הופך לאמנות. כמו יצירה גדולה, גם הספורט בשיאו גורם לנו להתרגש לנוכח היצירתיות, הדמיון, היכולת הנפשית והמנטלית של האדם. האמן והספורטאי, אם הם באמת טובים, מצליחים לגעת לנו בנשמה. תיזכרו למשל בשערים של רונלדיניו נגד ריאל מדריד בעונה שעברה: זהו, הבנתם את הפרינציפ.

 

אבל בכל זאת יש הבדל אחד. יצירת אמנות אינה תלויה, בסופו של דבר, באמן שיוצר אותה. אנחנו יכולים ליהנות מציור של פיקאסו שתלוי במוזיאון בלי שיהיה לנו מושג קלוש מי האיש, איך הוא נראה ועם כמה נשים הוא התחתן. אנחנו יכולים להתפעם מ"הצד האפל של הירח" בלי לדעת אם היו בפינק פלויד ארבעה, חמישה או 12 חברים, וכמה מהם ירדו מהפסים. זה גם לא ממש מעניין אותנו, כי המוזיקה מדברת ולא צריך יותר מזה. אבל ספורטאי לא יכול לקחת את יצירת המופת שלו - נניח השער השני של מראדונה נגד אנגליה במקסיקו 86' - ולתלות אותה על הקיר במוזיאון.

 

האמנות של כל ספורטאי היא חלק בלתי נפרד מהספורטאי עצמו. וכשספורטאים גדולים פורשים, הם לא משאירים מאחוריהם רק ערימה של מדליות זהב או שורה של גביעים. מה שהם משאירים זה סיפורים, או אם תרצו, אגדות. ומפעל חייו של ספורטאי הוא החיבור בין ההישגים, שאותם אפשר לספור ולכמת, לזיכרון שהוא משאיר בתודעה של המיליונים שראו אותו בפעולה. ובמקרה של מיכאל שומאכר יש בעיה עם החלק השני של המשוואה.

 

בחלק השני: הסנה הבוער וסנגוריה מבית הלל