על הרדידות ועל העומק הבלתי נסבל של הפחד

הטור הזה הוא סטריפטיז, בו הקהל יכול להשליך עלי עגבניות, לנתח אותי לאורך ולרוחב ולחשוב שהוא יודע עלי הכל. אבל בסוף כל טור אני יורד מהבמה הזו וחוזר להיות הטל האמיתי. זה שאתם לא מכירים, גם אם חשבתם שכן. מי אני בעצם?

הבחירה לכתוב כאן היא לא עניין של מה בכך. בצירוף השם והתמונה, באתר כמו ynet, זו בעצם התערטלות פומבית מהסוג המפחיד ביותר. מופע סטריפטיז וירטואלי, בו הקהל יכול להשליך עליך עגבניות וממטרי שנאה, לנתח אותך לאורך ולרוחב, ולחשוב שהוא יודע הכל עליך. אבל כמו האנשים האלה, על הבמות הזולות במועדונים האפלוליים, גם אני יורד בסוף כל טור מהבמה הזו, וחוזר להיות הטל האמיתי. זה שאתם לא מכירים, אפילו אם אתם חושבים שכן.

 

מי אני בעצם? מה אני אוהב? נשיקות ארוכות. לרוץ עם הילדים בפארק כשהממטרות מתיזות. לשכב על החוף בלילה ולספור כוכבים עד שנמאס. ללכת לטייל ברחובות תל-אביב, להרגיש את העיר, לחייך לאנשים, ללטף כלב עובר. ללמוד. לעשן קצת. לרקוד. לשמוע מוזיקה. לקרוא דברים יפים ועצובים. לקרוא דברים מצחיקים. לצייר. לבשל ארוחות ערב לאנשים שאני אוהב. את החברים שלי. את המשפחה שלי. את אלו שהיו בחיי ואינם עוד. דברים מתוקים. עוגות. להתאהב. שמחבקים אותי. להירדם מחובק עם מישהו, עד שנרדמת היד או שהוא מתחיל לנחור. לגנוב לו את השמיכה ולחבק אותו, שיתחמם. להתרגש. לראות סרט טוב, רצוי כזה עצוב שגורם לחלוחית בעיניים. לאכול פופקורן יחד מול הטלוויזיה. להתגעגע.

 

ומה אני שונא? לקום בבוקר, אבל גם ללכת לישון. להתגלח. לפנות את מדיח הכלים לאחר שהשטיפה הסתיימה. אני שונא טלוויזיה, ואת המוזיקה המגעילה שמשמיעים ברדיו לאחרונה. אנשים רעים. אנשים לא אמיתיים. דייטים ראשונים. את החודש הראשון בו אתה יוצא עם מישהו: מפחיד, מאיים, לא ידוע. תור בכניסה למועדון. קישואים במרק ירקות. פוזה. היעדר מוזה. פוליטיקאים. שוטרים. אנשים קטנים.

 

כמה אנשים מאכלסת הנפש הקטנה והמצונפת שלי?

כמה צדדים יש בחיים שלי, כמה אנשים מאכלסת הנפש הקטנה והמצונפת שלי? יש את הטל עם הלב הרחב ואת טל הבנזונה שלא דופק חשבון, ויש את זה שהולך אחרי הלב ואת השני שמשתמש רק בשכל. ויש לי רגעים שבהם אני יכול להאיר את כל הרחוב מרוב אנרגיה, ורגעים אחרים בהם אני כבוי, רוצה רק להתכנס בתוך עצמי ואולי אפילו להיעלם. את ההוא שמתפרע על רחבת הריקודים, שותה וכמעט מתפשט כאילו אין מחר, ואת הטל הביישן, שהתחיל עם שני אנשים וחצי בחייו. שרוצה נורא אבל מפחד, מה"לא", ואולי גם מה"כן".

 

אולי אני נשמע רדוד, ואולי אפילו אני באמת כזה. אולי אני בורח מאנשים רציניים ומאהבות גדולות, כמו ילד קטן שלא מסוגל להבחין באוצר שיש לו בידיים. ואולי אני נמלט לזרועותיו של איזה בחור תורן, שעושה לי נעים בלילה ובעיקר מטשטש קצת את הלבד. סתם טיפש קטן וריקני, שמבשל לעצמו מרק בטטה ונהיה מאושר מאיזה שיר ג'אז שמתנגן במערכת או משיעור ספינינג מוצלח. שכותב על כל הסטריאוטיפים והסטיגמות שאולי צריך לברוח מהם כמו מאש, ולא ממש מפחד שכל העולם ואשתו (היי, אמא!) קורא את השטויות האלה. שלא שם זין על הטוקבקים, אבל באיזשהו מקום כן נפגע מהם.

 

כמו חומת ברלין שהיתה תקועה בין שני עולמות, הסוער, הגועש, התרבותי, המתקדם, וזה האיטי, הישן, המדכא והאפור, ככה גם אני. ובין הקצוות האלה אני מנהל את חיי, מימין לשמאל ומשמאל מימין, אהבות חטופות, מבטים מצטלבים, נשימות איטיות, מדודות, עמוקות. מנסה לכתוב, לפעמים גם משתדל להצחיק, להיות קליל עד כמה שאפשר. הכי קליל. כי כל כך כבד שם בחוץ, שצריך קצת חוש הומור כדי לשרוד את הטירוף הזה. באתר חדשות, שבו הרע גובר על הטוב, אני מנסה להרפות מהרצינות והכבדות. אפשר לכנות זאת שטחיות, אבל זו כשלעצמה קביעה שטחית.

 

אנחנו למדים על עצמנו דרך מה שאנחנו עוברים

וגם הטקסט הזה, הוא לא יותר מאשר חתיכה קטנה ממני. כמו כל אחד ואחת, גם אני מורכב מכדי שאפשר יהיה להסביר ולתאר הכל. בעצמי אינני יודע הכל עלי, וכל הזמן שמח להכיר צדדים חדשים. רובנו לא ממש מכירים את עצמנו, ואף אחד לא מכיר את עצמו במאה אחוז. בכל פעם אנחנו מופתעים מחדש לגלות רבדים עמוקים, אחרים ושונים באישיות שלנו. איזו התנסות נעימה, או פרידה קורעת לב, מערכת יחסים שמציפה אתכם ברגש או סתם טיול קטן בפארק, ספר טוב שממלא בתובנות. אנחנו למדים על עצמנו דרך מה שאנחנו עוברים, מוסיפים עוד ועוד נדבך, קצת מרוצים וקצת לא, אבל בסך הכל משתדלים שהכל יהיה בסדר. או לפחות נסבל. אז למה לא ליהנות בדרך?

 

ליהנות גם כשאתה מבולבל. התנועה הזו בין שני הקטבים, בין הרצון להיות עם מישהו אחד לתמיד, לבין המשיכה ההיא, האחרת, לעולם אחר שבו הסקס הוא כלי תקשורת וביטוי עצמי, היא מאוד מורכבת ומסובכת לי. עד שהאחד נכנס לחיי, אני עסוק במעבר מכאן לשם, משם לכאן, מנסה להיות מאושר עד כמה שאפשר ולהפוך את הכאב הזה, שצורב וקורע, לקצת יותר אפשרי. אולי אפילו להצחיק ולעשות נעים. לעצמי, וגם לכם.

 

וההזדמנות הזו, לכתוב מדי שבוע לקהל ענק של אנשים שאני לא מכיר ונראה שאת רובו גם לא אכיר לעולם, זה העונג הגדול ביותר שנפל בחלקי מזה הרבה זמן, ושווה, בעצם, כל עקיצה וכל רסיס שנאה שננעץ לי ישר בלב.