הגביהו את רמת הטקסט

קובי מידן לא מבין למה זה מפתיע שהוא תירגם מחדש את "הגביהו את קורת הגג, נגרים", ספרו האחרון של ג'יי.די סלינג'ר: "היית שואלת אותי בתיכון, מה אני אעשה כשאהיה גדול, הייתי אומר לך מורה לספרות"

"הגביהו את קורת הגג, נגרים. הנה בא החתן, כמו אַרֶס, בא החתן, גבוה יותר מכל גבר גבוה". את הציטוט הזה רושמת בו-בו גלאס לאחיה סימור ביום חתונתו, על המראה בחדר האמבטיה. סימור גלאס הוא דמות מפתח בכתביו המעטים של ג'יי. די סלינג'ר, והוא אינו נופל מדמותו המוכרת של הולדן קולפילד. גם אם הוא נגיש פחות, סימור גלאס ראוי שנגביה עבורו את קורות הבניין הספרותי שלנו, על מנת שיוכל לבוא בשעריו. משפחת גלאס, על שבעת ילדיה הגאונים, יוצרת את אחד העולמות הספרותיים שובי הלב ורבי הקסם בספרות. היא מופיעה בשניים מספריו של סלינג'ר, וגם בקובץ הסיפורים הקצרים שלו.

 

"הגביהו את קורת הגג, נגרים", שתורגם לראשונה לעברית ב-1991, רואה כעת אור בתרגום חדש של קובי מידן. זהו הספר האחרון שפרסם סלינג'ר, והוא מכיל שני סיפורים - באחד, הנושא את שם הספר, מספר באדי גלאס על יום חתונתו של אחיו הגדול סימור, והשני, "סימור: הקדמה", מתרחש כ-20 שנה מאוחר יותר, ובו מנסה באדי לשווא לשרטט את דמותו של סימור, שהתאבד שנים ספורות אחרי החתונה.

 

שני פתקים במכנסיים

"בעיני זה הספר הכי טוב של סלינג'ר". אומר מידן. "הסיפור השני, זה הדבר הכי טוב בעיני שהוא כתב. יש בו תחושה אדירה של אותנטיות. סוג של קסם. הסיפור השני, למי שקרא ואהב את סלינג'ר – יש בו מפתח. לא סתם זה הטקסט האחרון שהוא פרסם. ולא סתם זה נקרא "הקדמה". זה לא מקרי. הוא בעצם נוגע כאן בשני שורשים: יש מי שאומרים שסימור זה הוא - שסלינג'ר הוא כמו סימור רק שהוא מתאבד לאט. אבל הוא גם כמו המספר, באדי, שלא במקרה מלמד כתיבה יוצרת. פה הוא נוגע בקשר בין שני חלקי הנפש שלו, הוא נוגע בלב המאפליה, ומשרטט את חוסר היכולת לכתוב משהו שיתחרה עם המציאות".

 

אולי דמותו של סימור, האמן הנשגב, היא בעצם הפנטזיה של האמן, ביטוי לחוסר הביטחון שלו? האופן שבו באדי מדבר על סימור מזכיר את לאה גולדברג ביומניה, בהם היא מלקה את עצמה על כך שלעולם לא תהיה כותבת טובה מספיק.

 

"אני חושב שזה חצי מהתמונה. אני אומר את זה לא כאמן אלא באמת כמי שפוגש אמנים. יש אמרה חסידית שאומרת שאדם צריך להסתובב בעולם במכנסיים, ובמכנסיים שני כיסים, ובכל כיס פתק. בכיס אחד יש פתק ובו כתוב 'כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי', ובכיס השני כתוב 'מה אנוכי? עפר ואפר'. יש פאזות בתהליך היצירתי, כך נדמה לי, שבמהלכן אתה חייב להיות חדור רגש שמעולם לא נכתב דבר חשוב כמו שאתה כותב ברגע זה ואף פעם לא ייכתב. ומול זה יש המון רגעים שהם היכולת הנגטיבית, יכולת ההימחקות שמגדירה את המשורר כטיפוס של אמן. זה לא מקרי שמחלת הנפש החביבה על אמנים היא מאניה-דפרסיה.

 

"בעניין לאה גולדברג, אין לי ספק שחלק מהשירים שלה היו צריכים להיכתב בהיפעמות שאין בה מקום לשום דבר אחר חוץ מהאני, האובייקט ואלוהים. ובנוגע לסלינג'ר, האופן שבו מעוצב סימור, דמות האמן, היא הכי קרובה לדמות של סלינג'ר עצמו. של היוצר. ותראי איזה עיצוב מיסטי, איזה עיצוב מגלומני. זה גם קיים שם אצלו. יתרה מכך, מסתתרת שם שאלה שהיא לא פחות מעניינת בעיני - סימור, שלא כמו באדי או סלינג'ר שאנחנו מכירים, הוא אמן דגול שלא פרסם שיר בחייו. אפילו לא אחד. גם בספר הוא מוצא איזה תירוץ קלוש לא להציג שיר שלו. והשאלה שעולה כאן היא זווית אחרת של מעשה היצירה - איזה צליל עושה עץ שנופל ביער כשאין שם אף בנאדם".

 

פרחחיות מאופקת

קובי מידן מזוהה על פי רוב כאיש רדיו וטלוויזיה, אבל מתברר שעולם הספרות לא זר לו בכלל. "זה לא שפתאום אני מתרגם - זה שפתאום אני מפרסם. אני מתרגם הרבה שנים. התחלתי את הדרך דווקא בתרגומי שירה ואז כשהוצאתי את ספר הילדים שלי, נוצר קשר עם שרי גוטמן והיא הציעה לי לתרגם ספר שעסק בלואיס קרול ('עוד רוחה אותי רודפת', מאת קטי רויפי) מכיוון שהיא ראתה תרגומים שלי לדברים שלו. מגיל צעיר מאוד אני קורא הרבה באנגלית - אם היית שואלת אותי בתיכון, מה אני אעשה כשאהיה גדול, הייתי אומר לך מורה לספרות. זאת היתה הפנטזיה וגם התפיסה העצמית שלי".

 

אז איך התגלגלת דווקא לטלוויזיה?

 

"לטלוויזיה הגעתי מפני שהגעתי בגיל 18 לגלי צה"ל, ומשם התגלגלו הדברים התקשורתיים. אחרי הצבא החלטתי שאני לומד פסיכולוגיה, ולמדתי שבע שנים, ואחר כך החלטתי שאני לא אהיה פסיכולוג. האלמנט של שירה ושל תרגום היה שם כל הזמן. בעצם זה הדבר הכי יציב בחיים שלי".

 

למרות שהתרגום הקודם יצא רק ב-1991, מידן חושב שהיה נחוץ לתרגם את "הגביהו את קורת הגג, נגרים" מחדש. "יש סוג של ספרים שצריכים להיות מתורגמים מעת לעת". הוא מסביר, "זה קורה בזמן האחרון וזה דבר נפלא בעיני. למשל, יוצאים עכשיו תרגומים חדשים של טולסטוי, יוצאות מהדורות חדשות של המינגווי. אני חושב שיש לזה חשיבות עצומה משתי סיבות - זו ספרות גדולה, ספרות מכוננת שאחר כך תזרום פנימה לתוך הספרות הישראלית המתהווה כאן. זה חשוב מכיוון שהעברית נורא משתנה. והסיבה השנייה היא שזה מעין סם-נגד לחיי המדף. אחד הדברים המזעזעים היום בתרבות הצריכה של ספרים הוא אורך חיי המדף. זה בעיני רעה חולה. כשפתאום בא לך משהו שיצא לפני 50 שנה לאור, והוא חדש - זה נפלא. ולכן, קודם כל, גם אם התרגום של רחל פן הוא טוב לשעתו, עברו שנים. בעיקר בגלל שהעשייה הלשונית של סלינג'ר מאוד רגישה לשינויים. למשל, כשהוא נוגע בסלנג, שזה הדבר שהכי משתנה בתוך השפה. אני אישית חושב שגם בא הזמן לתרגם מחדש את 'התפסן בשדה השיפון', בלי קשר לאיכות התרגום המקורי".

 

בלשון הכתיבה של סלינג'ר, אומר מידן, "יש איזה סוג מסוים של לשון בלחי, של פרחחיות מאופקת". את האתגר האמיתי היא הציבה לו בחלק השני של הספר, שנכתב כולו כגוש טקסט אחד כמעט בלי פסקאות. "בגלל האופי האובססיבי, המבנה של המשפט קשה לקריאה. גם באנגלית זה קשה והאתגר היה לשמור על הקושי המקביל בעברית. בשום ספר אחר שלו הוא לא כתב כמו שהוא כותב בסיפור הזה. בחלק הראשון השפה היא די שקופה ופונקציונלית, ובשני, גם בגלל האופי וגם בגלל הנושא, השפה יותר מתעסקת בעצמה, יותר רפלקסיבית, ושם היה האתגר. זה עדיין לא סיפור קל לקריאה, אבל אני מרוצה ממה שיצא מבחינת הטקסטורה, מבחינת העובי של השפה, איך זה זורם, איפה נוצרת תחושת הכובד. יש שם סוג של ייחודיות. בעבודה שלך כמתרגם אלה המקומות שאתה מחפש. כאן אתה יוצא מהעבודה הטכנית, ומתמודד".

 

מעבר לעובדה שהוא נכתב בידי סלינג'ר, למה לדעתך מדובר בספר חשוב?

 

"אני מנסה לחשוב על ספרים בספרות האמריקאית שקראתי בזמן האחרון, למה חשוב לקרוא אותם - "התיקונים", "השעות" - זה לא חשוב, זה שווה. זה שווה מהסיבה ששווה לך לקרוא ספר טוב. ששווה להתחבר לתודעה של איש עם עין חדה, עם אוזן חדה, עם לב, שיש לו מה להגיד על הקיום האנושי. אחת הנקודות המרתקות אצל סלינג'ר, שהיא אגב מאוד רלוונטית לנו היום, היא החשיפה הגדולה והמאוד אמיתית, מאוד לא אופנתית, לאמיתות מהמזרח. אחת השאלות הכי קשות היא כמה זה אפשרי באמת לחיות ככה, וכמה זה אפשרי לחיות ככה במערב של המאה ה-20. שתי התשובות הן לא פשוטות ואולי השורה התחתונה זה הכדור שסימור שם לעצמו בראש. ובתוך השאלות האלה יש שאלות משנה, כמו מה בא קודם - האידיאולוגיה או הפסיכולוגיה. האמונה או החסך. אלה דברים שהם מעבר לזה שזה סלינג'ר. פשוט סיפורים שכתובים היטב ונוגעים בבעיות שהן לא לגמרי מנותקות מענייננו. אמר עליו מישהו שהוא אחד המוחות הגדולים שלא יצאו מהתיכון. הוא שואל את השאלות הגדולות שבמודרניזם כבר התביישו להמשיך לשאול, ומצד שני הוא גם כמעט פוסט מודרניסט - הסיפור השני הוא פורטרט אובססיבי, קדחתני של מאה עמודים על אי היכולת לכתוב, על חוסר תוחלת או האיוולת שבניסיון לספר סיפור, ובמקרה הזה לתאר דמות".

 

חבילה שאני אוהב

מידן סיים כעת לתרגם ספר שירים של ליאונרד כהן שיראה אור בקרוב בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן. בעתיד הוא היה רוצה לפרסם גם תרגום משירי המשורר האמריקאי ג'ון ברימן. "אני איש כבד בלפרסם", הוא מודה, "זה יותר עבודה שלי עם עצמי. כשארגיש שעשיתי מספיק מסה ומספיק טוב, אז כן. ג'ון ברימן הוא משורר נפלא וחשוב בעיני. זה יגיע. פשוט אין לי הרבה זמן. עובדים, מתפרנסים".

 

אז העיסוק בספרות, הוא בעצם קצת בריחה מהעבודה בטלוויזיה?

 

"ממש לא. זה השלמה. יש המון דברים בעשייה של הטלוויזיה שהם חלק ממני לא פחות מהדברים האלה. רגעים טובים בראיונות הם רגעים שאני מוקיר. זה השלמה, ביחד זה עושה לי חבילה שאני אוהב".

 

יש בעיה לא קטנה ביחס של הטלוויזיה לספרות. תוכניות הספרות בשנים האחרונות ממש לא מעניינות. אתה יכול לחשוב על פורמט שהיה עובד? היית עושה תוכנית על ספרים?

 

"הייתי עושה בשמחה משהו כזה. בעיני הסוד נעוץ בשני דברים. אחד, שהתכנית תהיה תוכנית ספרים ולא רק תוכנית ספרות, כלומר לא רק ספרות יפה, אלא גם הרבה דברים אחרים שכרוכים בין שתי כריכות. ושתיים, אישיות של מגיש. אלה שני דברים שיכולים לעשות תוכנית ספרים ראויה. לגבי פורמט ולגבי כיוון אני חושב שאני יודע מה צריך לעשות. אני חושב, למשל, שהדבר הכי משעמם בתקשורת זה לדבר על עלילתו ודמויותיו של ספר שהצופה לא קרא. צריך ואפשר לגשת אחרת. לגבי אישיות - יכול להיות שזה צריך להיות אני, יכול להיות שזה צריך להיות מישהו אחר".

 

"אני חושב שבכלל בצוק העיתים מגזר שלם, לא קטן ועם הכנסה פנויה גבוהה, נזנח בטלוויזיה היום בארץ. מגזר שלם שעושה רבי מכר, לא של 3,000 ספרים, אלא של 30,000 ספרים, וכל קונה מייצג כמה וכמה קוראים. המגזר הזה צורך את כל הפורומים של השכלת הפנאי - אסכולה, סיורים היסטוריים בארץ, שיחות עם סופרים - כל הדברים האלה הם בצמיחה מטורפת. יש צמא אדיר שהטלוויזיה וגם העיתונות לא מספקים. אני מעריך את הקהל הזה בין 13-10% בפוטנציאל, ואף גוף טלוויזיוני לא משכיל להתמודד איתו, מתוך סיבות אובייקטיביות - אתה לא יכול לפנות רק לקהל הזה ולהזניח את האחרים אם אתה גוף שידור גדול. אבל אני חושב שיש ערוצים אחרים, ערוצי נישה בהגדרתם, והם כן יכולים. אני חושב שלצד דברים נהדרים שנעשים בערוץ 8, למשל, יש שם החמצה. זה היה יכול להיות ערוץ תרבות מרכזי אמיתי. אבל אולי זה יבוא דרך קנייה. V.O.D וכדומה. אדם יישב בבית ויחליט שהוא רוצה לקנות סדרת תכניות ספרים. יכול להיות שזה פותח פתח".