בגלל הכסף ובגלל המוזיקה

כסף זה לא הכל בחיים, אבל הוא מאפשר אפילו לפאריס הילטון להוציא אלבום לא ממש רע; כריסטינה אגילרה ממציאה את עצמה מחדש, וזה נשמע טוב

יותר כמו קלאב מד

Paris Hilton – paris

 

 

בראיונות לקראת צאת אלבומה הראשון, paris , טענה פאריס הילטון שהיא תמיד נורא אהבה לשיר אבל התביישה. עוד היא סיפרה שברגע שאזרה אומץ ופתחה את הפה, גילתה שהיא בעצם ממש טובה בזה. ובכן, מי שיצא לה להעיף מבט ב"החיים הפשוטים" בערוץE! או בסרט הפורנו הום-מייד שלה, יודעת שביישנית היא ממש לא. באשר לזמרת, גם על זה לא הייתי חותם. מצד שני, אפילו שכסף לא יכול לקנות אהבה, הוא כן יכול לקנות מפיקים מוכשרים ואולפני הקלטה משוכללים, שיכולים למרק את הקול של כל בחורה.

 

כך שבסופו של דבר האלבום הראשון של פאריס הילטון הוא לא נפילה מהדהדת: שירי פופ סבירים, מופקים טוב, עם פוטנציאל רחבות, שמזכירים את הלהיטים הנכונים ומתכתבים עם הרטרו הטרנדי (דיסקו משנות ה-80 המוקדמות). סקוט סטורץ', שהפיק להיטים לג'סטין טימברלייק ולכריסטינה אגילרה, ארז את הילטון במיקס של אר'נ'בי מלוקק, אייטיז ופופ עם ארומת רגאיי קלה. כוכבי ההיפ הופ ג'אדהקיס ולי'ל ג'ון מגיעים להופעת אורח, ונותנים נוכחות גברית שמתלבשת טוב על הפלרטטנות של הילטון.

 

בגדול אפשר לומר שרוב השירים ממלאים את תפקידם בעולם הפופ. אבל גם בשירים המוצלחים יותר, תמיד נמצא במרכז את הילטון חסרת החן, עם הקול הדק והמשעמם שלה והיכולות הווקאליות המוגבלות. למעשה, ברוב השירים היא לא שרה אלא מתלחששת באיזה קטע פסאודו-סקסי כזה. וכשאין אישיות וכישרון מאחורי המיקרופון, גם היעילות של הלהיטים נשמעת מכנית ואוטומטית. אפשר להניח שהאלבום כולו הוא עוד ניסיון של הילטון לחדור לאיזשהו תחום מדיה. סביר להניח שלפחות מסחרית זה יצליח לה.

 

כאן תוקם דיווה

Christina Aguilera – Back to Basics

 

כריסטינה אגילרה התחילה את הקריירה שלה כמספר 2: סופרסטארית לילדות שהיא לא בריטני ספירס. מהר מאוד היא הבינה שכדי להשתחרר מהסטטוס היא צריכה לשנות כיוון, ובזמן שבריטני הלכה לכיוון פופי-ילדותי, אגילרה ניסתה למצוא את המקום הייחודי שלה כטיזרית מטונפת. עכשיו, אחרי שהשטיק הזה מיצה את עצמו, אגילרה ממציאה את עצמה מחדש: באלבום השלישי והנוכחי, Back to Basicks , היא הולכת על קו שמזכיר את זמרות שנות ה-20 וה-40.

 

מדובר באלבום כפול, שבו הדיסק הראשון מבין השניים הוא הקצבי והעדכני יותר. אגילרה הביאה לכבודו את די.ג'יי פרמייר, מפיק היפ הופ ותיק שערבב סימפולים של פאנק וסול על מקצבי היפ הופ ישנים. פרמייר הצליח ליצור קונטרסט יפה עם השירה של אגילרה, שמגיעה פה לכמה שיאים רגשיים.

 

הדיסק השני, שמנוגן בכלים חיים ללא סימפולים, הולך על חיקוי מתוחכם של מחזות זמר ישנים, ג'אז, בלוז וסול - מבילי הולידיי ואלה פיצג'רלד ועד ארתה פרנקלין. את השירים בדיסק הזה אגילרה כתבה עם לינדה פרי, מי שעבדה איתה באלבום הקודם, בין השאר על Beautiful . הפרסונה שאגילרה מציגה פה היא הרבה יותר נשית, בוגרת ומפתה, אבל עדיין פרחית. חוץ משירי אהבה לבעלה הטרי, לאלוהים ולעצמה, היא גם דופקת טקסטים בוטים וסקסיים, עטופים בשפה מנומסת, כמו "שים את הציפוי שלך בעוגה שלי" או "שתה את השמפניה שלי, טעם את הסוכר מתחת לקו המותניים".

 

לכל אורך האלבום בולט היתרון האמיתי של אגילרה על פני המתחרות - הקול שלה. אמנם אפשר להתווכח אם הבלונדה באמת שרה כמו כושית או שזה רק חיקוי מוצלח, אבל חייבים להודות שיש לה קול גדול, מרשים ומדויק, שמעביר אותה בשלום את השינוי הסגנוני, ולוקח אותה צעד נוסף לכיוון טקס ההכתרה הרשמי כדיווה.