והגרב / הגבר הזה הוא אני

פעם לא היה לי אכפת אם הגרב ישב ממש ממש בנוח על הרגל, אם הוא נראה טוב, עומד בשחיקה היומיומית של הכביסה של החיים. לא היה לי אכפת אם הוא לבן או שחור או צבעוני, אהבתי את התחושה המלטפת העוטפת אותי. אתם חושבים שאני מדבר רק על עצמי ורק על גרביים? תחשבו שוב

מדי פעם, כשאני עובר תקופה ארוכה ללא זוגיות, מתגנבת לקרבי התחושה כאילו העולם נהנה קצת מבדיחות פרטיות על חשבוני. מובן שהעולם מגבה את עצמו ודואג להישאר מעורפל ומתחמק בנוגע לזה, כך שאתה לא ממש בטוח שזה אכן קורה. כמו משהו שמציק לך בזווית העין אבל נעלם כשאתה מנסה להתבונן בו ישירות.

 

זה מה שקורה לי למשל עם הגרביים. ארבע שנים היתה לי חברה, ולא היה גרב אחד שלא התפקד במסדר. אח, איזו זוגיות מופלאה זו היתה! איזו תאימות, איזו מושלמות. היום לעומת זאת אני טובע בבדידות של הבודדים. מנסה למצוא זוג שירגיש לי נוח ובה בעת יתאים ויזואלית, כי בסופו של דבר גם אם לא תמיד רואים, את האמת אתה תמיד מרגיש. מרגיש את חוסר ההתאמה, את חוסר הנוחות, ותוהה איך הגעת למצב בו יש לך יותר מ-20 גרביים עריריים.

 

איפה הזוג שלי? (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

 

לא יעזור כלום, לא לכל שני בודדים שאתה מזווג ניתן לקרוא זוג, ומתחיל להימאס עלי להתפשר על כך שאני רוצה זוגיות! אני ניגש שוב לארון, מחטט, בורר, לוקח אחד ובודק, לוקח אחר ומודד, אבל ללא הועיל. יושב בחדר מיואש ותופס את הראש: "איך זה הגיע לידי זה?" תוהה. זכור לי שפעם זה פחות שינה, לא היה לי אכפת אם הגרב ישב ממש ממש בנוח על הרגל, אם הוא נראה טוב, עומד בשחיקה היומיומית של הכביסה של החיים. לא היה לי אכפת אם הוא לבן או שחור או צבעוני, אהבתי את התחושה המלטפת העוטפת אותי. אתם איתי, או שאתם עדיין חושבים שאני מדבר על גרביים?

 

בתחנה של הזוגיות נפלתי במרווח שבין המסילה לרכבת

אחרי שנפרדתי מהחברה האחרונה שלי לפני שנתיים אני מרגיש כאילו בתחנה של הזוגיות נפלתי במרווח שבין המסילה לרכבת. בשלב מסוים פספסתי את הקריאה: "mind the gap!" וכשכבר קלטתי היה מאוחר מדי והדלת נסגרה לי בפנים. מעברה השני של הזגוגית נותרתי לצפות בערב רב של פנים מחייכות המתרחקות בשאון הולך ודועך, עד שנותרתי לבד.

 

עד היום אני עוד תוהה על הרגע הזה. לפני כמה זמן כבר עזבה הרכבת? אני עומד פה יום אחד, או כבר חודשיים? איך לא שמתי לב שאני נופל מהמסלול, מוותר על הנסיעה, מוותר על זוגיות. האם הריגושים הזולים סחפו אותי כך שנהייתי עיוור לנוכח ההיצע?

 

אני פוסל את האפשרות הזאת על ההתחלה. עם כל הכבוד לריגוש, זאת התמכרות מגוחכת וחסרת משמעות, שמעבר לסיפוק המיידי (הנחמד בפני עצמו, יש להדגיש) אין בה דבר. לא היה לי סטוץ אחד שהתקרב כלל למה שהרגשתי בסקס עם בנות הזוג שלי. תחושת הקירבה והחיבור שהרגשתי עת שנינו ניסינו להוציא כל סמ"ק של עונג זה מזו עוקפים בסיבוב כל אורגזמה שהיתה לי עם איזו פצצה מזדמנת.

 

אולי אכוון עכשיו דווקא לרוסיות או קנדיות?

אז החלטתי שזה לא זה, מה עוד? ההיצע? קשה לי להאמין. אני יודע שהדשא רק נראה ירוק יותר אבל הופך להיות שוב הצהוב המוכר ברגע שהוא הופך להיות שלך. תמיד יהיה דג גדול יותר בבריכה, וחלק מהחוכמה היא לזכור שיש גם דגים שגדולים ממך. אולי הישראליות אשמות? אולי אכוון עכשיו דווקא לרוסיות או קנדיות, כפי שהמגיבים מציעים תדיר? אני נבוך רק מעצם המחשבה, שכן הדעת אינה סובלת שהקריטריון לבחירת האהבה תהיה על בסיס מוצא, זה פשוט מגוחך, ובינינו גם גזעני לחלוטין.

 

אסור לוותר, חייבים להמשיך לחטט בפצע הזה, אחרת לעולם לא אדע איך להירפא ממנו. אני ממשיך להלך במרווח של המסילה ולבחון את עצמי.

 

אולי אני סגור רגשית? ממולל במחשבה את האפשרות. למרות שזה נראה הפתרון הפשוט, אני יודע בתוכי שמדובר בשקר. אתם בטח תוהים איך אני יודע ולא משקר לעצמי וממציא תירוצים כמו רבים אחרים. אני יודע, כי אני בוער. אני מרגיש עד כמה חסר לי המגע של אשה שאוהבת אותי כמו כוויות סמויות על עורי. אני יודע כי אני רואה שאני לא מצליח להכיל את הרצון שלי לתת, לפנק, להעניק, ואני מכלה את הצורך הזה על האנשים הלא נכונים ועדיין נשאר עם יותר מדי עודף. הייתי כבר במספיק מערכות יחסים רציניות וטובות בשביל לדעת לזהות מה חסר לי. מאותה סיבה אני פוסל את האפשרות שמדובר על קריטריונים גבוהים מדי, או שאני לא סגור על עצמי. אני יודע מה אני רוצה ואני יודע שזה קיים.

 

אולי בחורות באמת אוהבות רק מניאקים?

הבזקים של תהיות חולפים במחשבותיי. אולי אני פוסל יותר מדי? אולי בחורות באמת אוהבות רק מניאקים? אולי בחורות רק אוהבות מניאקים אם המניאק הוא לא אני? אולי כבר פיספסתי את זאת שנועדה לי? יכול להיות שאני פשוט מפחד מזה שזה יצליח באמת עם מישהי?

 

זה לא רציני. אני עובר דרך הטיעונים באדישות ומסרב להתרשם. למרות שאני מאמין באחריות אישית, עדיין אינני מאמין בהלקאה עצמית, ולכל אחת מהאפשרויות אני מוצא מקרים סותרים מעברי ומחוויותיי הקרובות. אבל דווקא בגלל האמונה שלי באחריות על גורלי אני ממשיך לחפש, הופך כל פינה, חוקר במוחי כל מחשבה עד כמה קשה ובעייתית, לא מוותר לעצמי בכלום, ממשיך להלך במרווח בצמוד למסילה.

 

וכך אתם מוצאים אותי הולך ברווח שבין המסילה לתחנה וחופר, חופר חזק בראש ובלב. הולך שקוע וטרוד מתעלם מהרכבות החולפות על פניי, מצעקות הכרטיסן והמולת הקהל. אפילו כשהם כולם עומדים על שפת הרציף מנופפים לי בידיהם, מנסים לסמן לי. "תעזבו אותי בשקט כבר! אין לכם מושג!" אני מלמל לעצמי בראש ומסרב ליצור קשר עין.

 

...וכל האנשים ברציף מביטים בי כשאני עובר על פניהם. ילדה קטנה בקהל פונה לאביה ושואלת: "תגיד אבא, הוא באמת לא רואה את הגרב הזה שמונח ממש מולו? אבל זה ממש מול העיניים שלו! מה, הוא עיוור או משהו?"

 

והאב מחייך ואומר: "לא. לעולם יש מסלול משלו, ולמסלול יש עולם אליו הוא מוביל. גם אם הוא הולך במרווח הוא עדיין הולך לאורך המסילה. בסופו של דבר העובדה שהוא עדיין לבד היא בסך הכל עניין נסיבות, הנה תראי! הוא הבין..."