"אני אוהב את המתח בין התיאטרליות לריאלי"

הבמאי אודי אלוני שוחח עם גולשי ynet בפורום קולנוע על האתגר בבימוי סרטו העלילתי הראשון, "מחילות" על העבודה עם מוני מושונוב ואיתי טיראן וגם על התגובות של הציבור בישראל ובעולם

"אני מאוד מקווה שהסרט בא לפתוח את מעגל האיבה בין היהודי לפלסטיני או לפחות, כמו שטוני קושניר (המחזאי של "מלאכים באמריקה") כתב לי: "אולי אמנות לא יכולה לשנות את הפוליטי, אבל היא כן יכולה להראות את הפער שנוצר בין היכולת שלנו להבין את האחר ובין דרך האלימות שאנחנו בוחרים". 

אודי אלוני (צילום: ארז ארליכמן)

הקשר לגלגול מחילות קצת יותר מסובך לי לענות, אם אני מאמין. לדעתי מטאפורות בשפה הן הדרך שבה אנחנו חווים את החיים שלנו והמחשבה שיש דרך אחרת לבוא לארץ ישראל לא דרך אלימות ועליה, אלא דרך גלגול מחילות, כלומר לבוא בצניעות ועם סוג של סליחה, יכול לייצר אופציה חדשה שהיא לא ציונית ולא אנטי-ציונית, שהיא לא גלותית ולא ישראלית, אלא מקום חדש שדרכו אפשר לחוות באופן רגשי את המקום ואת התושבים שגרים בו".

איך בנית את הדמות של "מוזלמן" ניצול השואה? (אריק)

"את הדמות בניתי יחד עם מוני מושונוב, שאני ממש מרגיש שהיתה לי את הזכות לעבוד עם שחקן ג-א-ו-ן. בכוונה בחרתי שחקן קומי לנסות לבנות את הדמות הטראגית הזו, דמות של ניצול שואה שחי בין העולמות, לא מת, לא חי. אולי בזכות זה מלא ידע. ההחלטה לסחוב אותו למחוות תיאטרליות היא החלטה קשה בקולנוע הישראלי, שחושב שלתיאטרלי אין מקום בקולנוע, אבל ברגע שמוני הלך איתי, הוא ייצר דמות שאולי לא ציפיתי לה, אך התאהבתי בה כמו הרבה צופים אחרים".

מה היה הטריגר להפיכת הספר לסרט? (עינת והאינדיאנים)

"האמת שהספר והסרט נכתבו בו זמנית בשני מצבי תודעה שונים. את הספר כתבתי בעברית לבד והוא נכנס יותר לעולם הישראלי, באופן מסויים גם עם נגיעות קוויריות, שאין בסרט, כמעט. ועם אהבה עמוקה שיש לי לעברית. במקביל, עבדתי על הסרט עם פול הונד והדרכה של הנרי בין, מי שכתב וביים את הסרט "המאמין" והוא דוקטור לתסריט של הוליווד.

כך שמראש עבדנו על קצב אחר ועל ויתור מסויים על טקסטים שבספר הם היו מאוד חשובים לי ובסרט יכלתי להעביר אותם בעזרת אמצעים קולנועיים כמו החלום של "אבא, אתה לא רואה שאני נשרף?" וכמו קטעי הריקוד הסוריאליסטים משהו שאוהד נהרין ובת שבע עזרו לי לייצר בסרט.

בקשר לביום - מעבר לזה שהייתי הכרטיסן הכי מסור בסינימטק בת"א במשך שנים וראיתי בערך 4 סרטים ביום, אני חושב שהידע שצברתי באמנות הפלסטית, בכתיבה ובעולם הפירסום הויזואלי בניו יורק ובסרטים הדוקומנטריים, נתנו לי כלים רציניים מספיק לצאת למשימה. כי אני באמת חושב שלפני הכל צריך להיות אמן וזה ללא שום זילזול במלאכת האומנות שהשקעתי בה שעות רבות.".

ראיתי את הסרט והיה לי ממש קשה בין המעברים עם המציאויות המשתנות ולמרות שהצלחתי להזדהות עם מרבית

ממסריו, אני מודה שהיו רגעים בהם הדיאלוגים הצפויים גרמו לי לנוע באי נחת בכסא (ספיקי)

"אחרי שהסרט יוצא מידיי, אני לא יכול לשלוט באיך הוא עובד על הצופה וזה לא תפקידי ממש. אני שמח שבסופו של דבר הרגשת שהיה שווה לראות את הסרט ואני גם מאוד שמח שבסוף הסרט יצאת עם איזה סוג של בלבול. הסרט מנסה לעבוד ללא קתרזיס ברור מראש, בכדי שהוא ימשיך לחיות שעות וימים נוספים בראש של הצופה.

כמו שאמרנו בפסטיבל ברלין: המטרה היא לא להעביר מסר פוליטי, אלא שהשדים שלי יפגשו את השדים שלך בלילה. לדעתי, בכדי לחדור ללא מודע של הצופה ולהמשיך לעבוד עליו שעות נוספות, יש להשתמש לפעמים במטאפורות יותר כבדות ממה שנהוג בקולנוע שחושב את עצמו לריאליסטי. אם הצלחתי בחלק מזה, הרי זה משובח".

איך היה לעבוד עם איתי השולט על הסרט הראשון שלו? (david)

אני מאחל לכל אחד לעבוד עם איתי לפחות פעם אחת. אני בטוח אמשיך לעבוד איתו. לא רק שהוא שחקן מופלא, הוא גם מבין את התסריט מבתוכו, הוא מביא הצעות מופלאות, הוא גם חבר נפלא, אבל הדבר המדהים שעבדנו מאוד אינטסיבי חודש לפני הצילומים בשביל שהוא ייכנס לדמות של דייויד, שהיא דמות מאוד מסובכת, כי היא גם קולית, גם משוגעת, גם עצורה וגם פוסט טראומטית. לאחר שאיתי הפך להיות דייוויד, על הסט עצמו לא היה צריך לביים אותו כי הוא כבר הכיר את דייוויד יותר טוב ממני. לאיתי לא היה שום בעיה עם המצלמה, לדעתי ההיפך. המצלמה ממש מתאהבת בו וכנראה לא רק המצלמה, כי כל פעם שצילמנו סצינת עירום והכרזנו על סט סגור, כל הצוות הגיע ליהנות...".

"איתי טיראן הכיר את הדמות שלו, יותר טוב ממני"

האם התיאטרליות לא השתלטה על התסריט? (ברי)

"אני אישית אוהב סרטים שיש בהם מתח בין התיאטרליות לריאלי. אני מניח שזה גם עניין של טעם. אני חושב שהקולנוע הישראלי לא אוהב כל כך ג'סטות תיאטרליות וזו לא ביקורת. אבל אני חושב שהקרב בין קולנוע לתיאטרון, נגמר ממזמן ואם יש צורך להכניס ג'סטות תיאטרליות, זה לא רק מותר, אלא גם רצוי. בייחוד אם סרט מנסה להתעסק באיזורים הזויים. לחלום למשל יש תמיד ערך תיאטרלי כלשהו וגם לקולנוע שחי בין מציאות להזיה, כמו "מלהולנד דרייב" למשל. אני חושב, בלי קשר, שיהיה טוב לפתוח את הקולנוע הישראלי לז'אנרים נוספים ללא פחד".

איך הגבת למבקרים שקטלו את הסרט? (נשמה לא טובה)

"אני ממש חושב שזה לגיטימי לשנוא את הסרט ולבקר אותו. אישית, אותי ריגש שהסרט קיבל ביקורות בין "הקפיץ את הקולנוע הישראלי לאיכויות שלא נראו כמותן" ל"אחד הסרטים הגרועים שנעשו בארץ". ורק לא להיות במידת הבינוניות. כל דיאלוג רדיקלי הוא מבורך.

הערות שצוטטו ממני בקשר לכמה מבקרים היו מיותרות ולא חשובות. לעומת זאת, אנשים שביקרו את הסרט מסיבות אידיאולוגיות ולא קולנועיות, ראויים לתגובה בעיני. וזאת התגובה שפירסמתי ב"טיים אאוט" למאמרו הלאומני של גדי טאוב. בכל אופן, אני חושב שכל מי שמעוניין לראות קולנוע אחר, שריגש הרבה אנשים ועורר תיעוב אצל חלק מהמבקרים, שווה לו לראות את "מחילות" ואני אשמח להיות פתוח לכל ויכוח שהוא מעורר . באופן אבסורדי דווקא עם המשבחים רציתי להיכנס לדיאלוג יותר עקרוני על מה קולנוע יכול להיות".