אמאל'ה, מפלצת!

חושך, מפלצות, פצעים, זרים, רעש או פרידות - לכל שלב התפתחותי של הילדים יש פחדים וחרדות משלו ולכל שלב כזה יש גם כמה שיטות התמודדות שיכולות לעזור לכם לעזור להם

 

"מקס הילד הלוחם", גיבור ספרם החדש של עוזי וייל ואיריס דה בוטון (ידיעות ספרים) "לא הולך לישון לפני שהוא אוסף לעצמו, ככה: 3 חרבות (אחת של אבירים....), 2 אקדחים (אחד לייזר), תותח וגם כפפת קסם".

"אתה לא רואה את הרשעים, אבא?", הוא שואל.

 

פחדים של ילדים הם השראה להמון ספרי ילדים שמנסים להתמודד עם החושך והמפלצות שמתחת למיטה ובדמיונם של הילדים. רחלי בן משה, פסיכולוגית קלינית רפואית (מרכז שניידר לילדים), מבחינה בין חרדות התפתחותיות שיש להן גוון כללי, כמו חושך ופרידה, לבין פחדים שיש להם אופי יותר קונקרטי, כמו הפחד מכלבים, גנבים או סירנות. "פחדים מן הסוג הזה וחרדות אחרות הן נורמטיביות לקבוצות גיל שונות והן חלק בלתי נפרד מהשלבים ההתפתחותיים שעובר כל ילד.

 

גיל 8 חודשים

בסביבות גיל זה, מתעוררת אצל הפעוטות חרדה טבעית מזרים ולא מומלץ להניח את התינוק בידיו של אדם זר, אם הוא לא מגלה נכונות (ואפילו אם דודה נחמה נורא רוצה). "בעצם מדובר בהישג התפתחותי", מסבירה בן משה. "הפעוט מבחין בבירור בין הדמויות הקרובות אליו, שדואגות ומטפלות בו, לבין אנשים אחרים, ומשכלל את יכולת הזיהוי והאבחנה שלו. נוכל לסייע לו להירגע, לבחון, לחקור ולהתרגל לזר, כשאנו לצידו".

 

גיל שנה

בין גיל שנה לשנתיים מופיעה חרדת הפרידה, שהיא פועל יוצא של הפחד מזרים. "בשלב זה ילדים מתקשים ללכת לישון, כי הם חווים את השינה כפרידה. הם מתקשים

להיפרד מכם בבוקר כשאתם יוצאים לעבודה ופורצים בבכי או היצמדות להורה בכל סיטואציה כזו. באופן הדרגתי, ככל שירכשו ביטחון בשגרה קבועה שבה ההורים הולכים וחוזרים, הם יתגברו על הקושי שבפרידה. בשלב הזה תחושת הזמן אינה מפותחת והם מתקשים להפנים את החוויה של 'קביעות', כלומר, שאתם שם בשבילם ושאתם חוזרים אחר כך מהעבודה, גם אם הם לא רואים אתכם כרגע. רצוי להבין את הקושי של הילדים ולא לנסות למנוע אותו בכך שתיעלמו להם מבלי להגיד. להיפך: ערכו טקס פרידה ענייני וקצר וחזרו על משפט קבוע שינבא את חזרתכם, כמו: 'אמא ואבא יבואו בצהריים או אחרי שתתעורר מהשינה. גם אם הילד עדיין לא מבין לגמרי את משמעות הדברים, הוא ילמד לזהות את הדפוס ההתנהגותי, להתרגל ולהיעזר בו להמשך היום והפעילות".

 

גיל שלוש

אצל ילדי הגן, בני השלוש ויותר, מתעוררות חרדות סביב שלמות הגוף. זה השלב שבו כל שריטה זוכה לאגד מדבק מצויר וכל טיפת דם מהברך זוכה לדרמה והמון נשיקות קסם. "גם כאן מדובר בחרדות שהן טבעיות והן חלק מההתפתחות. החשיבה הלוגית עדיין לא מפותחת, הילדים אינם יודעים להעריך פצע קטן או גדול, כואב קצת או הרבה. כך, כל טיפת דם נראית מפחידה וכל כאב נחווה כמאיים. בן משה מציעה לא לבטל את התחושות הללו, להגיב בענייניות וברוגע, להניח פלסטר או לתת נשיקה ולנבא בביטחון שבאמת עוד מעט הכול יעבור" (או לפחות עד החתונה).

 

גיל 5

בסביבות גיל זה מתווספות חרדות הנוגעות להתפתחות המצפון והנורמות החברתיות, מותר ואסור, גמול ועונש. הילדים, הנוטים עדיין לחשיבה מאגית (על טבעית), יכולים להיקלע לאשמה וחרדה. "אם הילד רב עם אחיו ותוך כדי כך 'מאחל' לו (בלב או בקול רם) 'הלוואי שתיפול' ויומיים אחר כך אחיו נופל מהנדנדה, הוא עלול לחוש שזה בגללו או באשמתו. לכן, כשהורים מזהים דכדוך או עצבות שמקורם בתחושת אשמה שכזו, מומלץ להתייחס אליה ולפוגג את אחריותו של הילד לעניין, לנתק את הקשר בין רגעי הכעס ההוא לבין אירועים שקרו אחר כך, לתת פרשנות נכונה לסיטואציה ('לפעמים נופלים. לפעמים נשפך לנו. זה קורה לכולם') ולהסיר את תחושת האשמה: 'זה לא בגללך!".

 

מקס, הילד הלוחם של וייל, נלחם בלילה במפלצת, בשד של שתיקות ואפילו בדרקון. פחדי לילה, מפלצות, שדים, מכשפות וגם סתם חושך, הם חלק בלתי נפרד מרפרטואר הפחדים של ילדי הגן (ואת האמת? גם של חלק מהמבוגרים). גם כאן מציעה בן משה להגיב לרגש בלי לבטל אותו ולשדר מסר מרגיע: מחשבות וחלומות לא נעימים יחלפו.

 

"אם צריך, אפשר להדליק את האור ולבדוק מתחת למיטה, אבל לחזור ולהגיד לילד 'אל תפחד', פשוט לא יעזור", מציעה בן משה. "כדאי להיעזר בספרים שמדברים על פחדים, כמו 'חיית החושך' של אורי אורלב או 'מסיבה של פחדנים' של רונית חכם. כדאי לומר לילדים שלפעמים באמת יש לנו מחשבות מפחידות, אבל הן עוברות. אפשר להציע להם לחשוב, במקום, על משהו נעים, להדליק אור קטן ולהרגיע אותם בנוכחות שלנו.

 

"מקס, כמו רוב הילדים בגילו, התברך בדמיון מפותח והוא מזדהה עם דמויות בדיוניות ומקיים עולם שלם בכוח המחשבה שלו. הנטייה לדרמטיזציה והבעה משקפת גם יצירתיות ודמיון, המאפיינים ילדים בגיל זה. מקור הפחדים לא חייב להיות רק בדמיון. ילדים פוחדים מרעשים חזקים, ברקים למשל, רעש של רוח ואפילו קול של סירנה או אזעקה חזקה. הפחד מרעש מעיד על תגובה אינסטינקטיבית בריאה. הילדים ילמדו לשלוט בתחושת הפחד ככל שהם יבינו יותר. אין טעם לומר לילד 'אתה כבר גדול. אין ממה לפחד', אלא: 'זה באמת רעש לא נעים. אני מבינה שאתה מפחד'. משפטים כאלה יאשרו את התחושות של הילד בלי לנסות לתקן את התנהגותו".

 

דמיון מודרך

עדי ברן, מנחה מוסמכת nlp ודמיון מודרך מטעם מרכז רטר באוניברסיטת חיפה, מציעה להשתמש בדמיון מודרך כדי להתמודד עם פחדים וחרדות. "זה טוב כמניעה וטוב כהתמודדות בזמנים בהם אנחנו מרגישים שהפחד משתק את הילדים שלנו ועוצר אותם מלהתקדם". ברן בונה עם המטופלים שלה, הורים וילדים, גן דמיוני. "אני מציעה להם להתחיל לדמיין את השביל או הדרך שמובילה לגן שלהם - איפה היא עוברת ומה נמצא על אם הדרך. אני מקשיבה לתיאור שלהם ולומדת להכיר באילו חושים הם משתמשים כשהם מתארים. חשוב מאוד להקשיב בריכוז, לתת לילדים להוביל אותנו ולהגיב בחזרה, תוך שימוש במילים שהילד בוחר לתיאור".

 

ברן אומרת שהגן הדמיוני הזה הוא המקום הבטוח של כל אחד. ההנחיה החשובה ביותר שלה להורים שמבקשים להשתמש בכלי הזה, היא להשאיר לילדים את מרכז הבמה. "לתת להם מקום פתוח לתאר את הגן שלהם, כפי שהם רואים אותו. זה יכול להיות גן חיות, גן פיות או מגרש של ה'פאואר ריינגרס'. חשוב לשים לב לתיאור ולהצטרף אליו ממקום של הקשבה והזדהות ולא ממקום של הגנה ותיקון, כדי לתת לילד הרגשה שהוא מובן".

 

בשלב הבא (וזה יכול להיות יום או מספר ימים לאחר מכן), כשהגן מוכן ובנוי, "מתוך המקום הזה והרגשת הביטחון שהוא נוסך בילד, הוא יכול לבחון את הפחדים שלו. הוא יכול להזמין את הכלב שממנו הוא פוחד, הוא יכול לדבר איתו, הוא יכול להמציא אסטרטגיות של התמודדות עם הפחד הזה. אפשר להציע לו להעלות פתרונות או לדמיין כיצד ככל שהוא עצמו מותח את הגוף שלו, המפלצת עצמה הולכת וקטנה".

 

השימוש בדמיון מודרך עם ילדים דורש הדרכה מקצועית, אבל יכול להישען גם על האינטואיציה של ההורים. אפשר להשתמש בתרגילי דמיון מודרך גם עם ילדים קטנים בני שלוש, שכבר מסוגלים לשוחח בחופשיות. "לא כדאי לשלול את הפחדים של הילדים או את גורמי הפחד, להיפך: אם נאפשר לילדים לתת לפחד שלהם צורה, יהיה להם קל יותר להתמודד עם הרגש המאיים הזה", אומרת ברן. "בשלב הבא אפשר לנסות ולברר יחד עם הילד מה אפשר ללמוד מהפחד. האם אנחנו לומדים להתחזק בזכות הפחד?"

 

דרך נוספת להתמודדות בעזרת דמיון מודרך יכולה להיות בשיתוף של אחת הדמויות האהובות על הילדים. זו יכולה להיות דמות מתוכנית טלוויזיה, בובת פרווה או בן משפחה קרוב. "כדאי להציע לילד לחשוב על הרגשות שהוא מרגיש כלפי אותה דמות ולדמיין כיצד האהבה שלו מתפשטת מהלב שלו אל כל הגוף ומחזקת אותו".

 

בסוף הסיפור, בבוקר, נאנחת אמא ושואלת את מקס: "תסתכל מסביב - אתה רואה פה איזה רשע?" מקס מסתכל.

"לא", הוא אומר, "הרגתי את כולם בלילה".

עכשיו, תציצו רגע מתחת לשולחן. לא נשארה שם אף מפלצת?