מריו השרברב בן 25

הדמות המשופמת של נינטנדו, הפכה להיות מוכרת בכל העולם וזכתה להישגים שלא מוכרים בעולם המשחקים. עכשיו מריו חוגג חצי יובל

לארה קרופט. סוניק. מריו. שתיים מתוך שלוש הדמויות האלו תוכננו בקפידה להיות כמה שיותר שיווקיות, בהתבסס על תבניות מוכרות ומוכחות: הבחורה-בעלת-הנכסים-המרשימים והיצור-החמוד-עם-הפה-הגדול. אז איך זה שדווקא הדמות השלישית, הלוא היא מריו, השרברב-האיטלקי-המבוגר-והשמן, שעל פניו לא נשמע כמו להיט גדול, הוא הפופולרי ביותר?

 

האדם הפשוט והחלום האמריקני

כיצד קרה שהוא הפך למוכר כמעט בכל מקום, בלי קשר לנטיותיו הגיימריות של הצופה? איך זה שדווקא מריו, שנוצר כפי

שהוא נוצר בעיקר משיקולים טכניים, הצליח לשבור את המחסום הכמעט בלתי עביר בין הגיימרים ללא-גיימרים, ולהיכנס לתודעת הציבור כולו, עד כדי כך שבסקר שנערך בשנת 1990, עלה שיותר אנשים מכירים את מריו מאשר את מיקי מאוס?

 

אכן שאלה קשה. אולי זה דווקא משום שמריו הוא לא גיבור על, אלא אדם פשוט, שרברב, וקל להזדהות איתו. תיאוריה אחרת גורסת שמריו הוא התגלמות החלום האמריקני, או לפחות החלום האמריקני כפי שהוא נראה בעיני יפנים: אדם חרוץ ומיומן, שמגיע לארץ זרה וזוכה שם בזכות כישוריו להצלחה כבירה.

 

בסופו של דבר, נראה שהסיבה הכי הגיונית היא שכמו ג`וני דפ, מריו פשוט יודע באילו משחקים להשתתף. משחק מריו הוא על פי רוב הימור בטוח, וכשמדובר בקריירה שנמשכת כבר 25 שנה, זה בהחלט מרשים. כדי לחלוק קצת כבוד לאייקון המזדקן, הכנו סקירה קצרה של ההיסטוריה של מריו, תוך שימת דגש על המשחקים החשובים בקריירה שלו.

 

ההתחלה: Donkey Kong

המשחק הראשון שבו כיכב השרברב מריו, שבאותם ימים היה בכלל נגר ונקרא Jumpman, לא נקרא על שמו אלא על שם

הקוף הגדול והכועס שמילא את תפקיד הנבל (ולימים הפך גם לסופרסטאר בזכות עצמו). זאת משום ששיגרו מיאמוטו, יוצר המשחק, חש שהוא הדמות הדומיננטית ביותר בו. לא קשה להבין למה. דונקי קונג גדול ומפורט הרבה יותר ממריו: יש לו פה ועיניים, הוא מסוגל להביע כעס וכאב, ולידו מריו הוא בסך הכול כתם צבעוני ולא ברור שיודע לקפוץ.

 

בכל זאת, מעצבי המשחק, ומיאמוטו בראשם, עשו מה שיכלו במגבלות הטכנולוגיה, ויצרו לדמותו הקטנה של מריו מראה ייחודי למדי. אמנם מראה זה הלך והתחדד עם השנים, אבל כבר במשחק הראשון רואים את כל האלמנטים המוכרים:  השפם, הכובע והאוברול.

 

כל המאפיינים הפיזיים של מריו נובעים משיקולים טכניים לחלוטין. הוא לובש כתפיות וכפפות כדי שהידיים שלו לא "ייעלמו" לתוך הגוף שלו כשהוא זז. הוא חובש כובע מפני שהמעצבים לא ידעו איך להציג שיער שינוע באופן משכנע ויש לו שפם בגלל שדמותו הייתה קטנה מכדי שיבחינו בפה.

 

אוי, גוועאלד!

דווקא את שמו ואת זהותו האיטלקית קיבל מריו בדרך מקרה. כשהגיע הזמן להביא את המשחק למערב, החליטו בנינטנדו ש-Jumpman הוא שם משעמם מדי, ולכן קראו לגיבור מריו, על שם מריו סגלי, שהיה באותם ימים בעל הבית של משרדי הסניף האמריקאי של החברה. מי יודע, אולי אם היו קוראים לבעל הבית מריו כהן, היום היה לנו מריו שצועק "אוי גוואלד!" במקום "מאמא מיה!" כל אימת שהוא נופח את נשמתו.

 

כמה מלים לגבי המשחק Donkey Kong: הסיפור פשוט ומוכר למדי - מריו יוצא להציל את חברתו פאולין מידיו של דונקי קונג, שמחזיק אותה בראש מגדל גבוה תוך שהוא משליך למטה חביות, כדורי אש, ושאר מטעמים. מריו צריך לקפוץ מעל המכשולים השונים ולהגיע למעלה, מה שיגרום לדונקי קונג לקחת את פאולין ולטפס לשלב הבא.

 

מלבד היותו המשחק הראשון שכלל פלטפורמות נטויות, הוא נחשב גם למשחק הראשון שהציג סיפור משכנע, עם דמויות מבוססות, הקדמה וסיום, ואפילו סצינות קישור אחרי כל שלב. אמנם הוא כלל רק ארבעה שלבים, שחזרו על עצמם עד אין קץ ברמת קושי שהלכה וגבהה, אבל בכל זאת, מדובר בציון דרך חשוב.

 

מריו הנבל

Donkey Kong מעבר להיותו משחק מוצלח למדי, היווה גם קרש הצלה עבור נינטנדו, שמצבה לפניו לא היה בדיוק מזהיר. חיש קל הם הוציאו את .Donkey Kong Jr. הפעם השחקן שולט בבנו של דונקי קונג, ומטרתו היא לשחרר את אביו מידיו של מריו, שכבל אותו בשרשראות ברזל. זוהי הופעתו היחידה של מריו בתור הנבל.

 

מהר מאוד, ב-1983, מריו חוזר למרכז הבמה עם המשחק הראשון שנשא את שמו, Mario Bros (הערת העורך: Bros הוא קיצור ל-Brothers, אך בארץ המשחק משום מה השתרש בתודעה כ"מריו ברוס"). זהו משחק נשכח יחסית, שבו מריו ואחיו לואיג`י מטהרים את מחילות הביוב של ברוקלין ממזיקים שונים. בזמנו הוא היה נחמד, אבל הוא לא בדיוק השתבח עם השנים, וכיום זוכרים אותו בעיקר בשל הופעתו הראשונה של לואיג`י. שנתיים לאחר מכן, הוציאה נינטנדו את מה שברבות השנים הפך לאחד המשחקים הנמכרים ביותר בהיסטוריה, והמזוהה ביותר עם מותג מריו.

 

Super Mario Bros

Super Mario Bros או SMB בקיצור, היה אחד ממשחקי ההשקה של ה-Nintendo Entertainment System המכונה גם

בקיצור NES - הקונסולה הביתית הראשונה של נינטנדו, והוא היה אחראי במידה רבה להצלחה הכבירה שלה, כמו גם להתאוששותו של שוק משחקי הוידאו האמריקאי לאחר ההתרסקות הגדולה של 1983. הוא נחשב למשחק הפלטפורמה בגלילה-צידית הראשון, וגרר אינספור חיקויים. כמו כן, הוא גם קיבע סופית את מעמדו של מריו בתור הקמיע הרשמי של נינטנדו, והכניס אותו עמוק לתודעתם הקולקטיבית של גיימרי העולם. רבים מהם זוכרים אותו בתור המשחק הראשון שבו הם שיחקו.

 

סיפור המשחק זהה כמעט לחלוטין לזה של Donkey Kong, רק הפעם תחליפו את הקוף הגדול בצב או דינוזאור מפלצתי בשם באוזר. את מקומה של פאולין תופסת הנסיכה פיץ`, ואת העולם האמיתי מחליפה ממלכת הפטריות הקסומה. אכן, כנראה רוח שטות נחתה על מיאמוטו בזמן העבודה על המשחק. זהו ההסבר ההגיוני היחיד לאלמנטים כמו פרח יורק אש, פטרייה שגורמת למי שנוגע בה לגדול פי שניים, או צבים שמיידים פטישים לכל עבר.

 

למרות כל החידושים והמוזרויות שבו, מה שהכי מעניין ויוצא דופן ב-SMB הוא שבניגוד לרוב המשחקים מאותה תקופה, SMB והמשחקיות הקלאסית שלו רק השתבחו עם הגיל. איזון מופתי שכזה בין שליטה מדויקת, תכנון שלבים מוקפד ומשחקיות מאתגרת נראה לעיתים נדירות ביותר. כיום ניתן לומר בביטחון שהתהילה של SMB באה לו לא רק בגלל היותו הראשון מסוגו, אלא שהיא באמת ובתמים מגיעה לו בזכות האיכות הבלתי רגילה שלו.

 

Super Mario Land 

Super Mario Bros 2, שיצא באמריקה בשנת 1988, שונה באופן די דרסטי מהמשחק הראשון ומאלו שבאו אחריו, (דוגמה אחת: אויבים לא מתים אם מריו קופץ להם על הראש) והוא נחשב בעיני רבים לכבשה השחורה של הסדרה. שנה לאחר מכן, ב-1989, יצאה לשוק הקונסולה הניידת הראשונה, הגיימבוי של נינטנדו, ואיתה Super Mario Land, שהיה חמוד למדי אם כי קצר להחריד. לבסוף, בשנת 1990, הגיע ההמשך האמיתי ל-SMB.

 

Super Mario Bros 3

בעייני רבים מחובבי מריו זהו המשחק הטוב בסדרה. הוא הביא לידי שלמות את המשחקיות מהכותר הראשון והוסיף כמה

אלמנטים מעניינים, שהמרכזי שבהם הוא חיזוק חדש בדמות עלה שגורם למריו להצמיח זנב ואוזני דביבון, ועם קצת תנופה, להמריא לאוויר ולעוף לפרקי זמן מוגבלים.

 

זה לא נשמע הרבה, אבל השינוי הקטן הזה פתח לחלוטין את המימד האנכי של המשחק, והוביל לעיצובי שלבים מגוונים הרבה יותר ממה שהיה אפשרי קודם לכן. האלמנט האנכי אמנם ימומש במלוא הפוטנציאל שלו רק במשחק הבא בסדרה, אבל כבר כאן, הוא בא לידי ביטוי באופן מרשים.

  

השיפור המשמעותי הנוסף ב-SMB3 על קודמו הוא בגודלו העצום. ישנם אמנם שמונה עולמות במשחק, כמו ב-SMB הראשון, אבל כל עולם הוא מאסיבי הרבה יותר, וכולל מפה שדרכה ניתן לבחור שלבים שונים, באיזה סדר שנרצה. אפשר אפילו לדלג בקלות על חלק לא קטן מהם, ויכול מאוד שזו אחת מהדוגמאות הראשונות לאי-ליניאריות במשחקי פלטפורמה.

 

הנעל הענקית

החידוש האחרון כאן הוא בגיוון האדיר שהמשחק מציע. כל אחד מהעולמות הינו ייחודי וכולל אלמנטים שנמצאים רק בו.

העולמות כוללים את הסוגים המוכרים, כמו עולם קפוא, עולם מדברי, או עולם מלא בלבה רותחת, אבל גם דברים יותר מקוריים כמו עולם עם אויבים וארכיטקטורה ענקית, או עולם שמורכב כולו מצינורות.

 

SMB3 הכיל גם כמה חיזוקים מגניבים ומקוריים שלא נראו מאז, כמו חליפת הצפרדע והנעל הענקית. עם היצירתיות וההשקעה שפורצות מכל פינה במשחק, לא קשה להבין למה הוא אהוב כל-כך.

 

כאן תם לו עידן מריו על ה-NES. המשחק הבא בסדרה, Super Mario World, יצא בשנת 1992 כמשחק השקה למערכת ה-Super NES החדשה, וכצפוי, הפך להצלחה אדירה. מדובר במשחק מצויין אמנם, אבל הוא לא חידש יותר מדי, ועסק בעיקר בליטוש נוסף של המשחקיות המוכרת, בתוספת גרפיקה מרשימה.

 

בניגוד ל-NES, הקונסולה שירשה אותה ראתה רק משחק אחד בסדרת מריו הראשית. יצאו עוד משחקים בכיכובו, אבל כולם היו משחקי-צד, כמו Super Mario Kart, Super Mario RPG, או לא לחלוטין חלקים רשמיים בסדרה, כמו Yoshi`s Island. ארבע שנים עברו עד שהגיע משחק פלטפורמה נוסף הנושא את השם "סופר מריו", וגם כשהוא הגיע, הוא היה שונה מאוד ממה שאנשים ציפו לו.

 

Super Mario 64

מכל המשחקים שעברנו עליהם עד עכשיו, אין ספק שמריו 64, שהיה כותר השקה של קונסולת הנינטנדו 64 (שבאה אחרי

ה-Super NES), הוא ה"חשוב" ביותר, וזה שהשפיע באופן העמוק ביותר על המשחקים כפי שאנחנו מכירים אותם היום. תלת ממד במשחקים היה קיים גם לפני מריו 64, אבל היה מדובר בעסק מגושם ומסורבל, ולא כיפי במיוחד.

 

בעזרת הבקר האנלוגי של ה-N64, שתוכנן במיוחד עבור המשחק הזה על-ידי מיאמוטו, שחקנים יכלו לראשונה לחוות שליטה תלת ממדית מדויקת, כמו גם מצלמה הנשלטת על-ידי השחקן, משהו שמשחקים רבים עד ימינו, עדיין נאבקים איתו.

 

סיפור העלילה נותר כשהיה: "הנסיכה נחטפה שוב, לך תציל אותה".  אבל המשחקיות עברה מספר שינויים דרסטיים כדי להתאים את מריו לממד השלישי.

 

השלבים הפכו ממסלולי מכשולים ליניאריים לסביבות רחבות ידיים הכוללות מגוון רחב של משימות שאפשר לבצע בכל סדר שנבחר. כל משימה העניקה לנו כוכב כשסיימנו אותה, וככל שצברנו יותר כוכבים, כך קיבלנו גישה לאזורים חדשים ובהם משימות חדשות, שיעניקו לנו כוכבים חדשים, וחוזר חלילה עד הקרב האחרון נגד הנבל הראשי, באוזר.

 

בזמנו היה מדובר במהפכה של ממש, ובמהרה הפך מריו 64 למודל של כל משחקי הפלטפורמה החדשים באשר הם. חלק רחב מהחידושים שהציע עשו את דרכם גם לז`אנרים אחרים. 

 

כמו ב-SNES, גם על על הנינטנדו 64, לא הופיע מריו במשחק נוסף שאינו משחק-צד. מישהו בנינטנדו כנראה החליט שמותר להוציא משחק חדש של מריו רק פעם בחמש שנים. לכן מריו בילה את רוב זמנו בשנים הבאות בחידושים והמרות של משחקיו הישנים על ה-Game Boy Advance. שש שנים חלפו עד שזכינו לראות משחק נוסף בסדרה, והפעם על ה-GameCube, הקונסולה החדשה והקומפקטית של נינטנדו.

 

Super Mario Sunshine

Super Mario Sunshine הוא משחק מעט שנוי במחלוקת. מיאמוטו עשה כמה שינויים נועזים למדי למשחקיות של מריו 64

, ויש האומרים שרובם לא עלו כל-כך יפה. השינוי המשמעותי ביותר הוא שהפעם מריו לא לבד. לראשונה בקריירה שלו, כישוריו הפיזיים אינם מספיקים כדי למלא אחר המשימה והוא נאלץ להשתמש במכונה בשם FLUDD, שהיא מין רובה מים שמריו לובש על הגב, ומאפשר לו בנוסף להשפרצת מים לכל עבר, גם לרחף באוויר על ידי יריית זרנוקים כלפי מטה.

 

התוספת הזו גורמת לשינוי ניכר במשחקיות, ודורשת מהשחקן לבצע הרבה תמרונים מעניינים של שילוב קפיצות עם השימוש ב-FLUDD כדי להגיע למקומות גבוהים או רחוקים. לדעתי, זהו אלמנט מגניב שמוסיף הרבה למשחק, אבל שחקנים רבים חשבו שמדובר בגימיק סתמי.

 

אלמנט מעניין נוסף הוא שלבי הבונוס הפסיכודליים והקשים להחריד שבהם FLUDD נלקח מאיתנו ועלינו לעבור מסלול של פלטפורמות מעופפות. אלו הם הקטעים הקשים ביותר במשחק שאיננו קל במיוחד גם כך, והם גרמו לשחקנים לא מעטים להטיח בקרי משחק על הקיר בתסכול. לדעתי מדובר בביקורת של מיאמוטו על התלות המוחלטת של האדם המודרני בטכנולוגיה, אבל בכל זאת מדובר במשחק שאמור להיות מהנה.

 

ביקורות נוספות שהוטחו במשחק נגעו לחוסר הגיוון בשלבים, ולליניאריות של סדר המשימות, בהשוואה לחופש שהיה במריו 64. למרות הכל, המשחק נחל הצלחה, הן בביקורות והן במכירות.

 

New Super Mario Bros

המשחק האחרון שיצא בסדרת מריו, ממש לא מזמן, הוא New Super Mario Bros, לקונסולת ה-DS הניידת. כפי שניתן להבין מהשם, זהו מעיין חידוש למשחק הראשון בסדרה. השלבים אמנם חדשים לגמרי, ויש גם חיזוקים חדשים וגרפיקה פוליגונית חדישה ונוצצת, אבל המשחק עדיין מזכיר יותר מכל את SMB הקלאסי.

 

זה לא רע כל-כך, אבל חובבי מריו שרגילים לראות חידושים מעניינים ובלתי צפויים קצת התאכזבו. כנראה שהם יקבלו פיצוי נאות בדמות Super Mario Galaxy, שעומד בקרוב לצאת ל-Wii, הקונסולה החדשה והמהפכנית של נינטנדו. מגרסת ההדגמה של המשחק שראינו בתערוכת E3, בהחלט נראה שמדובר במשהו מיוחד.

 

אחרית דבר

באמת שקשה לתאר מה היה מצבה של תעשיית המשחקים היום בלי מריו. מעטות הן הדמויות שהשפיעו בצורה רבה כל כך על דורות שלמים של מעצבי משחקים וגיימרים כאחד. אין ספק שמריו הוא הדומיננטי ביותר שבהן, ואני בטוח שהוא ימשיך לבדר ולהפליא גם ב-25 השנה הבאות.

 

עוד ב-vgames: רחובותיה של לונדון