חולם בספרדית

גאל גרסיה בארנל, שחקן מצטיין ("ואת אמא שלך גם"), חביבו של פדרו אלמודובר ("חינוך רע") והאקס של נטלי פורטמן, עושה זאת שוב בסרט החדש "מדעי החלום". לכבוד עליית הסרט בארץ מתפנה החתיך לשיחה בלעדית על ביישנות, סלבריטאות, בנות ועוד קצת בנות. היפים והנכונים, גרסת מקסיקו סיטי

הסרט "מדעי החלום" שנוחת אצלנו השבוע הוא מפגש פסגה של אומת קול: הבמאי היצירתי מישל גונדרי, החתום על קליפים המבריקים ועתירי דמיון של ביורק ודאפט פאנק ועל להיטי הפולחן "שמש נצחית בראש צלול" ו"מסיבת שכונה של דייב שאפל", הזמרת-שחקנית הצרפתייה ממוצא יהודי שרלוט גינזבורג, הנחשבת כעת ל"נערה הנכונה" והכוכב המקסיקני והסקסי גאל גרסיה בארנל, המוכר בעיקר מ"חינוך רע" של פדרו אלמודובר (ומהיותו האקס של נטלי פורטמן).

 

"הרבה אנשים חושבים שאני ביישן, אבל אני לא כזה באמת". בארנל

 

ב"מדעי החלום" בארנל מגלם את סטפן, בחור מסוגר וביישן ממקסיקו שעוקר לפריז כדי להיות קרוב לאמו. סטפן היצירתי מתחיל לעבוד כמעצב גרפי של לוחות שנה ובעיקר מתזז בין המציאות לעולם החלומות - למשל מפנטז שהוא מגיש ומנחה את "ערוץ הטלוויזיה של סטפן". הוא מתאהב בשכנה ממול (גינזבורג), בחורה עם הרגליים על הקרקע, לפחות יותר ממנו. סטפן מתקשה להיות איתה, וכדי להתמודד עם תחושותיו ורגשותיו הוא שוב נמלט לעולם החלומות הסוריאליסטי. "התפקיד ב'מדעי החלום' מאוד הלהיב אותי, אבל היה קשה", טען בארנל במהלך ראיון שערכתי עימו בפסטיבל קאן האחרון. "אומנם כל תפקיד קשה, אבל זה היה יותר מהאחרים. אבל למרות שלא היה לי קל, זאת היתה אחת החוויות הכי טובות בחיי הקולנועיים. בצילומים היה הרבה פאן וזה עבר למסך. כל יום היה שונה מקודמו. זה היה תענוג לעבוד עם אנשים כאלה נפלאים: נטלי היא כזאת מתוקה ועדינה, לא עושה עניין מעצמה. מישל גונדרי הוא פשוט טיפוס מטורף, בעל ראש מאוד משוחרר ופתוח, שלא נותן לחוקי הקולנוע לכבול אותו. הוא גם טיפוס ביישן ושחקנים צריכים להתאמץ כדי לזכות באהבתו. לשמחתי מישל הפך לחבר נהדר שלי, ואולי ההשתוללות שלנו ביחד תספק כותרות טובות. העבודה איתו היה התרגיל הקולנועי הכי משוחרר ומדליק בקריירה שלי".

 

בארנל, שיחגוג בחודש הבא 29 להיווסדו, נראה בפגישתנו במסעדה על חוף הים של קאן כמו שדון נאיבי. הוא נמוך הקומה ומשלב גבריות ושבריריות, ממזריות ותמימות. שערו כהה מאוד ופניו היפות עטורות זיפים ופאות לחיים ארוכות. יש לו חיוך הורס, ביישני ונבוך ("הרבה אנשים חושבים שאני ביישן, אבל אני לא כזה באמת. אני הופך לביישן כשאני מדבר הרבה"), שהופך לעיתים לשובב. הוא נולד בגואדלחרה למשפחת שחקנים אינטלקטואלים שמאלניים, החל לשחק בילדותו ובגיל 11 כבר הופיע בטלוויזיה. בצעירותו חלם ללכת בעקבות אלילו דייוויד בואי ולהיות מוזיקאי, ואפילו כונן להקה עם חבריו. "למעשה יש לי עדיין חלק מהמוזיקה שעשינו שמורה על טייפים", הוא מגלה, "ובהחלט מעניין להקשיב למה שיצרנו. זה היה די ניסיוני. לא הצטיינתי במיוחד בנגינה ובעיקר רקדתי ושרתי. האמת שגם רציתי להיות רופא ילדים או אנתרופולוג, אפילו חשבתי להיות שף. התחלתי ללמוד פילוסופיה ורציתי להיות עיתונאי". לבסוף, כידוע, דבק בארנל בקריירת משחק, ואחרי שהופיע בתיאטרון ובאופרת סבון החליט שהגיע הזמן להיות כוכב קולנוע והלך ללמוד משחק בלונדון. "הגעתי להחלטה הזאת אחרי שראיתי את הסרט 'אהבנו כל כך' של הבמאי האיטלקי אטורה סקולה, על שלושה חברים באיטליה שאחרי מלחמת העולם השנייה".

 

בארנל מגלה שאחרי הלימודים בלונדון התפרנס בקושי. "לא היה לי גרוש על הנשמה. עשיתי אופרת סבון בטלוויזיה כדי לשלם את החובות שלי על שכר הלימוד. הייתי חייב כסף לחברים ולקח לי זמן רב להחזיר להם. כשהגעתי לקאן בפעם הראשונה עם 'אהבה נושכת' בשנת 2000 לא היה לנו עם מה לשלם את המלון, אז גרנו כולנו בחדר אחד. יום אחרי ש'אהבה נושכת' זכה להצלחה בקאן, פתאום הכל השתנה והתחלתי לקבל הזמנות למסיבות".

 

בעקבות ההצלחות של "אהבה נושכת" ושל הסרט הפרובוקטיבי והסקסי "ואת אמא שלך גם" (2001) שביים אלפונסו קוארון ("הילדים של מחר"). החל בארנל לקבל פניות מרחבי העולם. הפריצה שלו היתה בפסטיבל קאן 2004 עם שני סרטים: "חינוך רע" של פדרו אלמודובר, בו גילם דראג קווין (במקסיקו הסתלבטו לא מעט על בארנל, ששוטט בסרט עם שמלות ונעלי עקב ונראה נפלא כאשה סקסית) ו"דרום אמריקה באופנוע", שבו גילם את צ'ה גווארה במהלך מסעו בדרום אמריקה. בארנל הוצף בהצעות, אבל בחר לא לעקור להוליווד והעדיף להישאר במקסיקו סיטי ("מלהיב לחיות שם, אבל בגלל שמקסיקו מדינה ענייה זה שובר לב"). מהבסיס הזה הוא נודד בעולם, ובין היתר הופיע על במות לונדון היוקרתיות ב"חתונת הדמים" של לורקה. בקרוב נראה אותו גם ב"בבל", בבימוי אלחנדרו גונזלס איניאריטו (שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון). הסרט זוכה להרבה באז חיובי, ואמור להיות אחד המתמודדים הבולטים בקרב על האוסקר השנה.

 

לדבריו, בארנל נהנה יותר לעבוד באירופה או במולדתו מאשר בהפקות הוליוודיות. "באירופה הכל בקנה מידה יותר קטן. אין צוות ענק שממלא את הסט, שותים יין ובירה בהפסקות הצהריים. בארצות הברית אתה בקושי מקבל חצי שעה הפסקה. באירופה מאפשרים לך שעתיים של סייסטה".

 

איך אתה מתמודד עם הסלבריטאות שהתרגשה עליך?

 

"ההצלחה מאפשרת לי לעשות מה שאני רוצה, נהנה ואוהב לעשות באמת ולקבל הכרה על כך. אני לא רוצה לקבל הכרה בזכות רומנים שאני מנהל או בגלל סרטים גרועים. זה יהיה דבר רע מבחינתי".

 

נראה כמו שדון נאיבי. מתוך "מדעי החלום"

 

בארנל לא מתעניין בכסף או בפרסום ("כוכבות זה דבר חולף ולא צריך לקחת אותה ואת הכוח שהיא מעניקה יותר מדי ברצינות") ומשתדל לחיות חיים הכי רגילים שאפשר, בלי גינונים של כוכבות ובלי פמליות אימתניות. אני יכול להעיד על כך מראייה: כששבתי מפסטיבל קאן האחרון נתקלתי בבארנל בביקורת הדרכונים ובבדיקות הביטחוניות בשדה התעופה של ניס, שם שוטט לבדו, בלי עוזרים אישיים ובלי שומרי ראש. וכך התאפשר לנו להמשיך את השיחה שלנו ולנהל סמול טוק האופייני לשדות תעופה. "אני חי חיים נורמליים", הוא אומר. "במקסיקו אני מסתובב איפה שאני רוצה. נכון שאני נמנע מלעשות כל מיני דברים, אבל אלה דברים שהייתי חוסך מעצמי גם אם לא הייתי מפורסם: למשל ללכת לקניון ביום שישי אחר הצהריים, בשיא העומס. אין לי הרגשת החמצה בגלל שאני לא הולך לקניונים. אני יכול להישאר בחיים גם בלעדיהם. מצד שני, העובדה שאני מפורסם לא גורמת לי להימנע מלעשות דברים שאני רוצה".

 

בארנל מקפיד בקנאות להתרחק ממדורי הרכילות ונמנע לחלוטין ממסירת פרטים על חייו הרומנטיים. הרומן המגה-מפורסם היחיד שאפשר למצוא ברזומה שלו זו פרשיית האהבהבים עם השחקנית הסמי-ישראלית נטלי פורטמן. השניים התחילו לצאת במרץ 2003 אחרי שנפגשו במסיבה שנערכה בתום טקס האוסקר, והרומן הסתיים במאי 2004. האגדה מספרת שפורטמן עזבה את בארנל משום שהעדיף לקחת את הוריו לפסטיבל קאן והיא נאלצה להישאר בבית. אחרי שפורטמן נפרדה מחברה הישראלי השחקן לירון לבו, נטען שהיא ובארנל התקמבקו ושוב מתרועעים. לאחרונה נמסר שהם כבר לא ושפורטמן יוצאת עם בנקאי צאצא למשפחת רוטשילד. ניסיתי לחלוב מבארנל מידע על הקשר עם פורטמן ובכלל על חיי האהבה שלו, אבל הוא חשק את שפתיו הסקסיות.

 

נדמה שהטעם שלך זה נשים ישראליות.

 

בארנל ממשיך בשתיקתו ומסתפק בשיגור חיוך ממזרי לעברי.

 

אני מפעיל עליו לחץ מתון והוא מתחיל קצת להיפתח ולשחרר הצהרות בנושא. "אני מוכן להגיד עם אילו שחקניות עבדתי, אבל לא עם מי שכבתי", הוא מצהיר. "הבעיה היא שעל כל שחקן גבר יש עשר שחקניות נפלאות שצריך לבחור ביניהן, ואני אוהב לעבוד עם שחקניות נפלאות. אשמח למשל לעבוד עם סקרלט ג'והנסון. הלוואי שהייתי מופיע איתה על השער של המגזין 'וניטי פייר', שבו היא הופיעה עירומה עם קירה נייטלי".

 

התהילה והפרסום משפיעים על הקשרים שלך עם נשים?

 

"למה אתה חושב שהפכתי בכלל להיות שחקן? אחת הסיבות שרציתי להיות שחקן זה לתפוס בנות יותר בקלות. כשהייתי בן 12 לא החלטתי אם אני רוצה להיות שחקן כדורגל או שחקן קולנוע. בחרתי ללמוד משחק, כדי שאוכל להיות עם הבנות בשיעורי המשחק, כי למרבה הצער בכדורגל אין מעודדות, בניגוד לענפי ספורט אחרים. לולא ויתרתי על קריירת הכדורגל שלי, אולי הייתי כיום מתחרה במונדיאל".

 

בארנל מוכן להודות שלפעמים "אני מאוד עצבני כשאני נפגש עם בנות. כשהייתי צעיר נהגתי לשקר לבנות כל הזמן כדי להרשים אותן. חשבתי שמציאות אחרת הרבה יותר מעניינת מזאת שלי".

 

הפכת לסמל סקס, בין אם תרצה או לא. איך אתה חי בשלום עם התואר הזה?

 

"אני פשוט מעריך זאת", הוא אומר בחיוך רחב.