אל תגמרו ואל תלכו

הפרק הראשון של "גומרות הולכות" השאיר את אריאנה מלמד מרוצה למדי, בעיקר מאיכויות המשחק של שלוש הנשים - אילת זורר, ענת וקסמן ומיה דגן. עוד פוש קטן בכתיבה וגם אתם תרצו להישאר אחרי יאיר לפיד

נתחיל דווקא בחסויות. שניות לפני "גומרות הולכות", רגע מופתי של קריינות: "התוכנית הכי סקסית בטלוויזיה מוגשת בחסות חלב ילדים של תנובה, כי התינוק שלך כבר לא בייבי". כך שאפשר היה להתחיל לצחוק בקול רם עוד לפני שהמסך התמלא בשלוש פצצות כישרון. איילת זורר הפתיעה בגוונים קומיים    חדשים וביכולת ללבוש ולפשוט במהירות דמויות הפוכות זו לזו. מי שאחראי לכתיבת הדיאלוג בינה לבין מיה דגן, שבו השתיים עורכות שיחת-סימולציה טלפונית כשדגן על תקן הבחורה החושקת אך חוששת מפני הטלפון לבחור שמצא חן בעיניה בפאב, וזורר על תקן הבחור - הכותב הזה ראוי לפרס קטן והמון טפיחות עידוד, ושימשיך ככה. אבל עיקר יופיו של הקטע הזה, לטעמי הטוב ביותר בפרק שראינו, מגיע מן הפרשנות של זורר לדמות הזכר הישראלי בשבתו כיצור נטול כל רגישות לזולת, אם הזולת הוא במקרה ממין נקבה.

 

אבל זורר, שמאירה את המסך גם ברגע מופלא אחר שבו היא מצויידת בחזה אבטיחי ומישירה מבט לדייט-אינטרנט פוטנציאלי ומתחננת שיביט קצת יותר למעלה, כי יש לה עיניים וחיוך ואפילו גבות – לא זורחת בתוכנית הזאת לבדה. ענת וקסמן היתה נוירוטית מושלמת ובהמה מושלמת ורומניה חרמנית מזדקנת מושלמת קצת פחות, ומיה דגן היתה מיה דגן: מעין אנרגיה בלתי נדלה של גגים פיזיים, במינון גבוה מאד של תוקפנות, וולגריות ופסיכיות מוגזמת. יש מי שאוהב את זה מאד. ב"מועדון לילה" אהבתי, וכאן, בינתיים, נדמה לי שדגן צריכה טקסטים שמחברים אותה לזולת, ולו רק כדי שיהיה מישהו להרים לו להנחתה ולתחום קצת את ההתפרצות חסרת-המעצורים.

 

דרושים כותבים מעולים

מה שמוגדר כ"תכנית הכי סקסית בטלוויזיה" הוא מעשה מבורך של ליהוק עטוף בקונספט חינני: נשים מדברות על יחסים ועל סקס בלי מעצורים, ובלי נוכחות של גברים. אלה מתפקדים כאביזרים הכרחיים לטקסטים, לא יותר. איכויות הביצוע כבר מובטחות מעצם הליהוק, ההפתעות של זורר הן בונוס, ונשארו רק שתי בעיות.

 

כשהטקסט חכם ושנון, נולדים קטעים מצויינים כמו זה של וקסמן המנסה להתדיין עם הדייט שלה על אופיה של הנשיקה, אם תהייה שם לשון או לא ואם  כן – כיצד, וחושפת את המשא-ומתן הפנימי, הפנקסנות של תחילת היחסים שאיש (ואישה) לא מוכנים להודות בה. כשהטקסט פחות טוב, מתקבל משהו אלים ודוחה – בביצוע טוב מאד של וקסמן – בו היא מחמרת בזכר-אביזר שימשש לה את הציצי כשהוא רוצה לקנות חזייה לאהובתו אבל לא יודע מה הגודל. והיו גם קטעים קצרים טפשיים למדי, לא-מילוליים: בדיחות-פיפי מתאימות אולי לצרכני חלב הילדים של תנובה, אבל ספק אם הן נכונות לגיל המנטלי המשוער של אמהות שיקנו את המוצר.

 

מעבר לכתיבה, מסתמנת בעייה של הצחקות סטראוטיפיות שבהן כל הנשים יוצאות מטומטמות, חרמניות על גבול ההיסטריה ונדושות בדיוק כמו בבדיחות שובניסטיות עבשות. הכשרונות המוכחים של וקסמן, זורר ודגן זקוקים לכותבים מעולים כדי להפוך את "גומרות הולכות" לאתנחתא הקומית שתרצו להיצמד אליה אחרי יאיר לפיד, ושגם יהיה לה ערך מוסף מעבר לשטיקים של רותם אבוהב וענת מגן-שבו. בינתיים, למרות הצרימות, צריך להגיד לשלוש המצחיקניות – אל תגמרו כל כך מהר, ואל תלכו.