למה היום הייתי מצביע רבין

מדיניות ה"שלום" הרגה אותנו, היחס למתיישבים קרע לגזרים - אבל השחיתות בצמרת מסוכנת יותר

היית בין אלפי המפגינים נגד יצחק רבין ואיני מצטער על כך, אלא על כך שלא הפגנו ביתר עוצמה. אני סובר עד היום שהאסון הכבד של הסכם אוסלו רשום על שמו, ושמצבנו בעזה וביהודה ושומרון הוא תוצאה של מדיניות הרסנית שהנהיג. טענתי ואני עדיין טוען כי המשא והמתן שהוא ניהל על רמת הגולן היה לא לגיטימי (בניגוד להסכם אוסלו שהיה לגיטימי אך טעות חמורה), שכן כתושב הגולן, שמעתיו באוזניי בשעה שאמר ימים לפני הבחירות, שמי שיעלה על הדעת לסגת מרמת הגולן יפקיר ("יפקיר") את ביטחון מדינת ישראל - וזה המנדט שקיבל מהבוחר. אני סבור עד היום שמדיניות ה"שלום" הרגה אותנו; שיחסו למתיישבים, שנע בין עוינות לשנאה (אף שהגן עליהם במישור הביטחוני ככל יכולתו), קרע אותנו לגזרים. איני מזהה כל קשר בין יום הזיכרון שלו והתיעוב של מעשה הרצח לבין נאמנות למדיניותו, כפי שעשו אלה שביקשו לנצל את היום לטיפוח משנתו המדינית, ובכך הרחיקו רבים מלהיות חלק בו. אף-על-פי-כן, אילו עמד היום לבחירה אישית - הייתי בוחר בו.

 

הייתי בוחר בו אך ורק בגלל פרשת הדולרים והתנהגותו אז. ראש ממשלה המתפטר מתפקידו בגלל פרשה מנהלתית של עבירה על חוקי מדינה שוליים יחסית, רק משום שמנהיג צריך להיות נקי מכל רבב - זהו הדבר החיוני ביותר לו אנו זקוקים במישור הקיומי הבסיסי. ללא תירוצים, ללא מניפולציות משפטיות, ללא ניסיון לייחס לבחירתו משמעות מיסטית עד כדי "אסון למדינה" - אלא כמורה דרך בתחום היושר הציבורי.

 

כל המדיניות אותה תיארתי למעלה היא אמנם אסון כבד, אך השחיתות היא סרטן פנימי המשחית אותנו במובן היותר עמוק, והמסכן את קיומנו הממשי ואת טעם קיומנו המוסרי. איני יודע דבר על העובדות הנוגעות לחשדות בשחיתות של גורמי השלטון, ועמדתי היא שיש להיזהר מאוד מחריצת דין. דין פוסקים לאור עובדות, ולא לאור התלהמות וצימאון לדם. אולם ההצטברות של נשיא, ראש ממשלה, רבנים, שרים, חברי-כנסת, ראשי משטרה, גורמי תקשורת, שופטים ועוד ועוד, החשודים והנגועים בשחיתות ובהתנהגות אישית שאינה הולמת במשמעות החריפה ביותר של אמירה זו, במצב בו אף אחד מהם לא התפטר ולא סימן דרך לטוהר מוסרי - זהו החורבן היותר גדול למדינת ישראל מכל הדברים האחרים, אף אם מהותיים ביותר. וכשכל זה מתרחש בחברה שהאלימות בה הולכת וגוברת והופכת לאחד ממאפייניה - הסכנה חריפה אף יותר.

 

השחיתות מסוכנת לנו משתי סיבות עיקריות: ראשית, היא המביאה בכנפיה את חוסר האמון בשלטון ובכללי החוק והצדק, ומכאן עד למסקנה כי כל דאלים גבר, וכי האפשרות היחידה לנהוג בחברה זו היא בדרך הכוח, השקר והרמאות, הניצול והחלוקה הלא-הוגנת, קצרה כל-כך - עד שניתן לומר שהיא ודאית. כשחברה מגיעה למצב כזה, היא מתמוטטת מבפנים, ומה שאין ביכולת אויביה מבחוץ לעשות - נעשה בחלחול מתמיד של סרטן השחיתות. הסיבה השנייה היא תכלית הקיום. גם לו ניתן היה להתקיים בתרבות שלטונית מושחתת, עולה השאלה הקיומית: לשם מה לחיות בעולם בו הדרך היחידה הפתוחה בפני האדם היא לכפור במוסר, ביושר ובצדק? איזה טעם יש לחיינו עלי אדמות ולצלם אלוקים שבנו, אם לא ניתן להיות שותפים בתיקון עולם?

 

את יום הזיכרון לרבין מוטב היה שלא לגייס לניכוס פוליטי, אלא ליצירת דלק ומניע לטוהר מידות, יושר ציבורי וקבלת אחריות מוסרית של מנהיגים. זהו הנושא החיוני ביותר העומד בפנינו, הרבה לפני יישוב הסכסוך עם אויבינו. ההכרעה הפנימית חייבת להוביל למסקנה, כי מי שיעלה על נס את נקיות הכפיים ויושר הלב, כמו גם את קבלת האחריות על התנהגותו האישית - הוא אשר יהיה ראוי לאמוננו, ורק לאחר מכן נשאל מה המדיניות שלו. בתודעתי זכור יצחק רבין כאחרון שנהג כך כמנהיג לאומי, ומכאן געגועיי העמוקים לאיש הזה.