קחו את עולם הרכב לדוגמה. יצרני המכוניות מציעים עשרות דגמים שונים, שלעיתים ההבדלים ביניהם פעוטים למדי, ועדיין יש מספיק אנשים שירכשו אותם, כדי לציין את ייחודם כלפי השאר. ניתן היה לחשוב שבסך הכול מדובר במכשיר שאמור לשאת אותנו בביטחון, בנוחות ובמהירות מנקודה א' לנקודה ב'. מכשיר כזה ניתן כיום לייצר בקלות בעזרת האמצעים הטכנולוגיים המודרניים. ובכל זאת, מבחר הדגמים המוצעים לנו גדול עד כדי בילבול.
עכשיו תחשבו על המחשב האישי שלכם. כמעט כל אחד משתמש במחשב אישי למשימות שונות ומגוונות. לכל אחד מאיתנו יש רצונות, העדפות, מאוויים וטעם שונה, בכל הקשור לסביבת העבודה שמולה אנו מבלים שעות כה רבות. ולמרות הכול, רוב העולם הממוחשב משתמש במערכת הפעלה אחת בלבד.
למה אין מבחר גדול יותר של מערכות הפעלה?
אנחנו לא ננסה אפילו לענות על השאלה הגדולה הזו ונדלג ישר לסיפור המעשה שהוביל לשליטה העולמית של מיקרוסופט.
אי שם בשנות השבעים העליזות השתעשעו החנונים במחשבים שונים ולכל אחד מהם מערכת הפעלה משלו. אפל השכילה לייצר את המחשב האישי שלה, שהפך להצלחה מסחררת בקרב משתמשי העולם.
בשנת 1980 פנתה חברת IBM לביל גייטס, מנכ"ל מיקרוסופט, וביקשה שייצר עבורה מערכת הפעלה, זאת לצורך המוצר החדש שפיתח הענק הכחול – מחשב אישי. גייטס קצת חשש מהרעיון מכיוון שמיקרוסופט לא פיתחה אף מערכת הפעלה בעבר, ולכן הפנה את IBM , לגארי קילדל, דוקטור למחשבים שעמד מאחורי מערכת ההפעלה הפופולארית ביותר באותה תקופה CP/M.
האגדה מספרת שמנהלי IBM נפגשו עם גברת קילדל שדחתה את הצעתם, והשיבה אותם מאוכזבים לגייטס שלקח על עצמו את הפרויקט וחתם עם IBM על חוזה לפיתוח מערכת הפעלה למחשב האישי שלהם, ובמקביל שמר לעצמו את הזכויות להפיץ את המערכת גם באופן חופשי. גייטס הממולח פנה היישר לטים פטרסון מסיאטל.
פטרסון היה גאון מחשבים שלקח את ספר ההפעלה של CP/M וכתב תוך שישה שבועות מערכת הפעלה חדשה שנקראה QDOS יעני Quick & Dirty Disk Operating System. המערכת של פטרסון היתה מספיק שונה משל קילדל, כך שלא ניתן היה לתבוע אותו על הפרת זכויות יוצרים. כמו שנאמר כשר אבל מסריח...
מיקרוסופט פנתה לפיטרסן ורכשה ממנו את הזכויות המלאות על המערכת שלו ב 50,000 דולרים. זאת, מבלי לגלות לו כמובן, על העסקה עם IBM.
ימים לאחר מכן, בשנת 1981 עזב פטרסון את עבודתו, ומצא עבודה בחברה אחרת בסיאטל – מיקרוסופט.
ואחר כך מה?
במקביל להחלטה המפוקפקת של IBM להתיר לגייטס להפיץ מערכת הפעלה למתחרותיה, נקט הג'ינג'י הנמרץ בתחבולה יצירתית נוספת. הוא הכריח את משווקי המחשבים לחתום על חוזה רישוי הפצה למערכת ההפעלה שלו, כך שמיקרוסופט קיבלה דמי רישוי עבור כל מחשב שנמכר, אפילו אם הלקוח לא הזמין את מערכת ההפעלה שלה.
מערכת ההפעלה המרתקת הזו רצה על מחשבים עם 64 קילובייט זיכרון. המחשב טען את המערכת לזיכרון מתוך דיסקט גמיש בנפח עצום של 360 קילובייט. ממשק המשתמש שלה היה פשוט עד כדי כאב, פשוט היה צריך לכתוב את הפקודה הנכונה בכדי לגרום למחשב לבצע פעולות. המסכים של אותה תקופה היו מונוכרומטיים וכרטיסי המסך לא היו מסוגלים לעבוד במצב עבודה גרפי, כך שכל מה שיכולים לראות על המסך היו אותיות וסימנים ירקרקים. כולם הרגישו אז כמו במטריקס.
הפי.סי. הראשון תמך במרחב כתובות מדהים של 1024 קילובייט (1 מגהבייט) מתוכו הקצו לענייני מערכת 384 קילובייט וכך נולדה מגבלת הזיכרון המפורסמת של 640 קילובייט. נכון שבתחילה מדובר היה במגבלת חומרה, אולם לאחר ש IBM הציגה את מחשב ה-AT שלה ב 1984, נפרצה מגבלה זו. מחשב ה-AT תמך במרחב כתובות עצום של 16 מגהבייט, ובכל זאת נשמרה מגבלת ה-640 ק"ב בקנאות.
מיקרוסופט הציגה טענה די קלושה שהמגבלה נשמרה מטעמי תאימות תוכנה, אולם זמן קצר לאחר מכן הציגה החברה (בשיתוף אינטל ולוטוס) את מפרט ניהול הזיכרון המורחב שלה. מפרט שגם הוא נמכר בכסף טוב. הממ...
מיקרוסופט גם הציעה לציבור תוסף תוכנה שיעזור למערכת שלהם לפרוץ את מגבלת ה-640. תוסף שנמכר בסכום מזעזע של 90 דולר, זאת בנוסף על הסכום של 60 דולר שעלתה מערכת ה-DOS.
מיקרוסופט רכבה על הצלחת מערכת ההפעלה שלה וצברה ממון רב, ניסיון ותעוזה. ואז, לאחר כמה ניסיונות כושלים, הציגה בגאווה רבה בשנת 1991 את מערכת ההפעלה חלונות 3 שהתה נקודת מפנה בגישה של מנשק המשתמש (שהפך לגרפי) נוחות העבודה וניצול משאבי המחשב.
מתוך גיליון 12 של "זמן דיגיטלי", מגזין ברזולוציה גבוהה. לחצו כאן לעשיית מנוי במחיר היכרות.