מפגשים מהסוג המזרח תיכוני

לפעמים טיול בדרום אמריקה מרגיש כמו סיבוב ברחוב הירקון. תמרה ומקס נתקלו בהוויה הישראלית, במלצר ספק אנטישמי ובשגריר לבנון שהיה לבבי במיוחד. פרק שני מיומן המסע שלהם בדרום אמריקה

קולו של אריאל זילבר בוקע מהרמקולים שלידי בפול ווליום ובחדר הסמוך יושבת חבורה וצופה ב"מבצע סבתא", סביר להניח שבפעם השביעית השבוע. במסעותיי אחרי מקלדת עברית מצאתי את עצמי בגסט האוס ישראלי שרק במקרה לא ממוקם ברחוב הירקון בתל אביב אלא בעיר השניה בגודלה בארגנטינה, קורדובה.

 

דברים שרואים משם

 

אבל זה לא מה שגרם לי לרצות לזרוק את סנדלי השורש ולהתחזות לקנדית. זה קרה לי במסעדה בסלטה שבצפון ארגנטינה. מלצר לא כל כך חביב ניגש אלינו ושאל אותנו מאיפה אנחנו. ענינו שאנחנו מישראל, הוא עיקם את פרצופו והלך. אחרי כמה דקות חזר לשולחן ושאל: "אתם מעזה?". "לא", ענינו ומישהו מהשולחן אמר שעכשיו הוא בטח ישתין לנו לתוך האוכל. אני חשבתי שהוא קצת פרנואיד.

 

קיבלתי את הסלט שלי ואחרי כמה ביסים הרגשתי משהו קשה נגרס בין שיני. הוצאתי מהפה ציפורן. ויכוחים על מהות העניין הובילו אותי לתחושה שבין אם זה נעשה בכוונה ובין אם זו היתה טעות אנוש, יש פה אנרגיות מאוד שליליות. המלצר הציע לפצות אבל לי כבר לא היה תיאבון, ובסוף הערב נדרשנו לשלם גם על הסלט. שוב קראנו למלצר, הוא התנצל ומחק את הסלט מהחשבון. מצאתי את עצמי משרטטת מגן דוד מהריבה שנותרה על אחת הצלחות. בפעם הבאה, הסכימו כולם, בונים לעצמנו זהות אחרת.

 

תקרית דיפלומטית באורוגאווי

אורוגאווי קיבלה אותנו בזרועות פחות מתויירות ובשמיים מעט יותר מעוננים.

 הגענו לפה שלושה, ובמשך יומיים שקטים ונפלאים שהינו בקולוניה דל סקרמנטו, עיירה קטנטונת שאת הכביש הראשי שלה מקיף נהר גדול משלושה כיוונים. המשכנו למונטווידאו, ושם קרתה התקרית הדיפלומטית שגרמה לנו להיות מלודי מ"השגריר" לערב אחד.

 

באחד הימים שם, בעת ששוטטנו בשדרות הבירה, נתקלנו במרכז תרבות גדול הבנוי בסגנון קולוניאלי. נכנסנו פנימה כדי לגלות שזהו "שבוע תרבות אורוגאווי-לבנון". בתור תושבי מדינה שלא מציינת שבועות משותפים כאלה עם לבנון, ולא נראה שתציין בזמן הקרוב, מיד התחלנו לדבר אנגלית ביננו והחלפנו זהויות. אני הייתי קנדית.

 

השומר בבניין זיהה את פרצופינו הלא מקומיים, אמר שלום, שאל מאיפה אנחנו, ואנו פעלנו על פי הנוהל שהוחלט מראש. הוא חייך באדיבות והתנדב לערוך לנו סיור בבניין. נכנסנו לאחד החדרים שהיה אולם קונצרטים מרשים בפוטנציה אך בדומה למונטווידאו כולה, מעט מוזנח. השתעשענו ברעיון להצטלם בין דגלי לבנון ואורוגוואי שניצבו ליד פסנתר כנף, כאשר הופתענו לקבל מהשומר הזמנה לקונצרט שעמד להתחיל בעוד כשעה.

 

בזמן הקונצרט, כמה שורות לפנינו, ישב שגריר לבנון באורוגוואי. נגן הפסנתר החל לנגן ובראשינו ניקרה דילמה אחת: מאוד רצינו לגשת אל השגריר ולדבר איתו אחרי המופע, אך האם כדאי לחשוף בפניו את זהותנו האמיתית או שמא הוא יעיף אותנו על טיל זילזל? דמיינתי איך העיתונים מדווחים על תקרית דיפלומטית בין ישראל ללבנון שנוצרה בגלל שלושה ישראלים חצופים, דמיינתי איך הוא צועק, מאשים אותנו בכל המלחמה האחרונה ואיך כל הגברות בשמלות הערב ובעליהם ההדורים מעקמים את פניהם ועוזבים את המקום.

 

משהו בכל זאת גרם לנו לגשת אליו, להודות לו על הערב הנעים וגם לומר שאנחנו מישראל. כל החששות שלנו התפוגגו כאשר כבודו מיד חייך, לחץ את ידינו בחמימות ושאל אם היינו בארץ בזמן המלחמה. הוא התפנה מכל הסובבים אותו כדי לנהל איתנו שיחה חביבה במיוחד והביע בפנינו את צערו על מה שקרה לשני הצדדים. יצאנו מהאולם מרוצים מאוד, ונופפנו לשומר שחייך לשלושת הקנדיים שהכיר מוקדם יותר.

 

• לקריאת הפרק הראשון לחצו כאן