11 שנה למיתוס

גם אם יווכחו באותות ובמופתים כי המציאות רחוקה מהדימוי, הם יוסיפו לסגוד למר ביטחון, איש השלום ונקי הכפיים

לכפות המאזניים לשפיטת פועלו ומעשיו של אדם לא צריך להיות דבר וחצי דבר עם דרך קיפוד חייו. בין אם ניתק פתיל חייו ובין אם זכה לשיבה טובה, פירות עמלו ראויים לאותו משפט. אם ראוי להתפאר במעשי ידיו של אדם לאחר מותו, ראוי היה להתפאר בהם עוד בחייו. ניתן אמנם להשלים עם החרגה מדודה של דברי הלל וקילוסין למת, אלא שלעתים דרכן של הבריות בהרעפת שבח-עד-כלות למת ולפועלו - מי בכוונת מכוון לצורכי עשיית הון ממינים שונים, מי בהיסחפות בלתי מודעת - אינה יודעת כל גבול.

 

את הגבול הזה רבים מדי בחברה הישראלית לא ידעו מאז נובמבר 1995, ובקילוסם כי רב החל לתפוח לו המיתוס. העלאתו של רבין ופועלו לממדים מיתיים החלה משחר ההנצחה, וכבר בימים הראשונים שלאחר הרצח נכנסה חרושת זו למלוא בולמוסה. וכך, מי בהנצחה ומי בעט; מי באינדוקטרינציה החינוכית ומי בהיסוי החולקים על דרכו; מי בניכוס האיש ופועלו למחנהו ומי בהוקעת המחנה האחר; מי בהתניית הגינוי באימוץ משנתו ומי בדקלום "משנתו" - כל אלה סייעו ברקימת תחרת המיתוס, עד שלבש לעתים ממדים גרוטסקיים.

 

מיתוס רבין מורכב למעשה מכמה וכמה מיתוסי-משנה, שחוברים להם יחדיו לכדי מוצר מוגמר ומושלם, כשלפחות בתחילת הדרך, "מכירתו" בשווקים כמעט שלא הותירה זכות ערעור או סירוב לקונה. ככל הנראה המיתוס של מר ביטחון, המיתוס של השלום והמיתוס של נקי הכפיים ומקבל האחריות הם מהבולטים, גם אם לא היחידים, מבין מיתוסי המשנה.

 

דומני שגם כיום יש רק מעט עוררין על איכויותיו הביטחוניות של האיש. סקר שנעשה כמה חודשים לאחר הרצח העלה כי יותר מ-70% מהציבור ראו בו מר ביטחון. תחושה ציבורית זו ניזונה בין השאר מעברו הצבאי, שבחלקו אכן ראוי להערכה, אך היא הושפעה במידה רבה גם מטשטוש, הסתרה ושיפוץ של כמה "תיקים ביטחוניים" השרויים עדיין באפלה. כך, למשל, תפקודו כמפקד חטיבת הראל במלחמת העצמאות, בעיקר בקרב בשער הגיא ב-20 באפריל 1948, עודו לוט בערפל, כשחלקו בו מעורר כמה סימני שאלה כבדים. גם התמוטטותו ערב מלחמת ששת הימים אינה מהדברים המפארים CV ביטחוני. וגם תפקודו הלקוי באינתיפאדה הראשונה ב-1987 כשר ביטחון - כשלא עמד על מידת חומרתה מלכתחילה, לא ביטל את נסיעתו לארצות-הברית כשפרצה, ואחר כך אף התנער מההנחיה שנתן "לשבור להם את העצמות" - אינו משהו להשתבח בו ביטחונית. וכמובן, הסכמי אוסלו. חוריהם ובולעניהם הביטחוניים ושורת ההנחות המופרכות שעמדו ביסודם - לדוגמה, הערכותיו של רבין עצמו לגבי הפרטנר ומלחמתו בחמאס ("בלי בג"ץ ובלי בצלם") וה"קטיושות שלא היו ולא יהיו" - אינם משיאים תרומה ניכרת לחיזוק המיתוס. אך המיתוס בשלו.

 

אשר למיתוס השני, הרי שאין ולו אירוע אחד בחייו של רבין, כולל אוסלו, שיש בו כדי לשייכו באמת למחנה השלום. היסחפותו למיזם

 האוסלואי לא נבעה מאימוץ חזון הפיס הרומנטי הבייליני, אלא משיקולי עלות-תועלת, גם אם היו מופרכים מיסודם. גם אפקט ה"מה היה קורה אילו" משפיע, וכך, שיננו ועודם משננים רבים ממחוללי המיתוס את המנטרות: "אילולא נרצח, היינו כיום על ספו של שלום" או "ביבי קטע באיבו את המהלך". מידת מופרכותן של טענות אלו יכולה להתחרות רק במידת תמימותם של הוזי אוסלו ואדריכליו. מזור חלקי להתפכחות מהמיתוס הזה היה אמור להינתן בוועידת קמפ-דייוויד 2000, כשבמענה להצעות נדיבות בהרבה ממה שחלם רבין, גמלו הפלסטינים לאהוד ברק באינתיפאדה שנייה. אלא שממיתוסים קשה להבריא, ולא זוטות כעובדות ומציאות יוכלו להם.

 

השלישי בסדרה הוא מיתוס ניקיון הכפיים וקבלת האחריות. כך, על רקע קופות השרצים הנדל"נית והמינית התלויות מאחורי ראש ממשלתנו ונשיאנו הנוכחיים, שבים ועולים באחרונה הגעגועים לרבין ול"דרכו הישרה". ובמתגעגעים ובמתרפקים מצויים אף מי שלא נמנים עם באי המחנה, כמו הרב יובל שרלו במאמרו כאן. ומשום מה, הראיה הניצחת לניקיון כפיו ונכונותו לקבל על עצמו את האחריות למעשיו, שנישאת לרוב בפי מוקיריו, היא פרשת הדולרים מ-1977. אלא שגם בסוגיה זו ניכר פער-מה בין המציאות לבין תיאוריהּ המיתיים: רבין למעשה לא לקח אחריות על מעשיו אז, אלא רק לאחר שהיועץ המשפטי דאז אהרון ברק לא הותיר בפניו כל ברירה אלא להתפטר. לאחר שניסיונו של שר האוצר רבינוביץ' לסגור את התיק בכופר (מן הסתם גם על דעת רבין עצמו) לא צלח, מחליט ברק - בין השאר לאור כמה תקדימים - להעמיד לדין פלילי את לאה רבין ולבדוק את מידת מעורבותו של יצחק רבין עצמו בחשבון. ומשנקלע למצב זה, הבין רבין כי לא נותר בידיו כל מוצא - ומחליט להתפטר מראשות הממשלה.

 

אבל כאמור, גם אם הדמות שונה לא במעט מהדימוי, וגם אם יוכח השוני הזה באותות ובמופתים - לא יהיה בכך די כדי להעיב על נוכחותו של המיתוס. שכן מהמיתוס, כמו מהפנטזיה, יש רבים הנהנים, ויש הסבורים שהוא עדיין מסוגל להפיק הון פוליטי.