פרויקט הלביאה

אב הבית שלנו לא מבין מאיפה נשים לוקחות את הכוחות להיות גם נשואות, גם עובדות וגם אימהות. היינו מסבירות לו, אבל נחמד לראות אותו שובר את הראש

נשים נוהגות לומר שגברים נעשים נורא מפונקים כשהם חולים. ואני אומר, קשקוש: אנחנו נורא מפונקים גם כשאנחנו בריאים לגמרי. העניין הוא שיש לנו שיטה ערמומית להסוות את זה - שיטת ה"את לא מאמינה איזה יום היה לי" - שעובדת כמו שעון כל עוד אנחנו דופקים שעון. מהבחינה הזאת, יום מחלה לגבר הוא מה שקמפ דייויד היה ליאסר ערפאת: הרגע שבו המסכה יורדת. ובדיוק כמו ערפאת, זה לא מחזה נאה.

 

אני נדרש לעניין הזה גם כי הייתי חולה החודש - מה זה חולה, מת, בחייאת, תעשי לי תה - וגם כי בכמה מהימים שהייתי בריא, יצא לי לאסוף את הילדה מהמטפלת אחרי העבודה ולבלות איתה כמה שעות באחד על אחת עד שאמא תחזור. ותשמעו, זה לא היה קשה. זה היה נורא קשה. יום עבודה, אחר כך ריצה למטפלת, אחר כך להשגיח על תינוקת שבדיוק התחילה לזחול ועכשיו היא מגלה עולם חדש ומסעיר של דברים שאפשר לדפוק בהם את הראש? אני אקח את התה ההוא עם שניים ציאניד, תודה. ברצינות, אחרי כל יום כזה הרגשתי כאילו לעסה אותי פרה. והעניין הוא שבחמשת החודשים האחרונים, ככה בדיוק נראה כל יום של שרה.

 

איור: איתמר דאובה

 

היא קמה בשש ומשהו בבוקר, מאכילה ומחתלת ויוצאת ברגל למסע של עשרים דקות אל המטפלת. אז היא עולה על אוטובוס לעבודה, ובארבע עולה על עוד אחד בחזרה למטפלת. אחר כך היא מבלה כמה שעות באחת על אחת עד שאבא יחזור.

אני קם בשמונה ומשהו בבוקר, מטייל עם הכלב ויוצא ברכב למסע של חמש דקות לעבודה. בשש ומשהו אני חוזר הביתה, חונה, פותח את הדלת ואומר: "את לא מאמינה איזה יום היה לי". אבל האמת היא שזה לא תמיד ככה. בכל זאת, לפעמים אני חולה.

 

ניל"י זה כאן

שנייה, אל תראו אותי ככה. חלק ממה שתואר לעיל נובע מנסיבות אובייקטיביות ולא מהיותי בהמה. למשל, העובדה ששרה לא נוהגת. או זה שהאל חנן אותה ביכולת להירדם בעשר, ככה שלקום בשש ומשהו זה לא נורא, וזה שיש לה מעסיק שחונן אותה כל יום בארבע, ככה שהאיסוף מהמטפלת הוא חלק הגיוני מהלו"ז שלה. אבל בכל מקרה, לא נאספתי כאן כדי לדון בחלוקת התפקידים בינינו - אלא בחלוקת האנרגיה.

 

זה לא מקרה ש"עזבי אותי באמא שלך" הוא אחד המשפטים המכוננים של תקופתנו; משהו בעידן הזה הפך אותנו, הגברים ובעיקר האבות, לא רק למפונקים אלא גם לעצלנים כרוניים. עכשיו, היה אפשר להפיל את התיק על ההורים שלנו, אבל אין שום סיבה לחשוב שהם קילקלו את הבנים יותר מאשר את הבנות. אני חושב שזה בכלל טוויסט של האבולוציה: ככל שאנחנו מתרחקים מאבותינו הקופים, ככה אנחנו נעשים דומים יותר לאריות. כלומר כן, נשאג אם מישהו יפלוש לנו לטריטוריה, אבל את שאר העבודה אנחנו משאירים ללביאות. הקטע החדש שלנו, אם תרצו, הוא שגברים מקננים ונשים צדות.

 

תסלחו לי על הדימויים הזואולוגיים ועל ההכללות, אבל אני באמת חושב שזה הסיפור. למעשה, כשחושבים על נקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים - ולא רק ביחסים בין המינים - הוא כמעט בלתי נמנע. גברים תמיד חונכו לנצח במרוץ, ובעולם שנעשה יותר ויותר תחרותי זה נהיה נורא קשה. אז את כל האנרגיה שלנו אנחנו משקיעים בלהיות האלפא-מיילים בטריטוריה הקרובה - או כפי שרובנו מכנים אותה, העבודה. נשים תמיד חונכו להיות רעיות נאמנות ואימהות מסורות, אבל אז התחיל כל הסיפור ההוא עם הגפרורים והחזיות, ופתאום את לא שווה כלום אם תלוש המשכורת שלך לא יפה לפחות כמו התינוקת שלך. אז לא, אני לא חושב שאימהות מגרדות את התחתית של חבית האנרגיה בנחישות יתרה מזו של האבות כי ככה הטבע או ההורים עשו אותן. אני חושב שהן עושות את זה כי אין להן ברירה.

 

עכשיו תבוא הקוראת הסבירה ותשאל: אז מה אתה אומר פה, שהפמיניזם זיין לנו את הצורה? אז קודם כל, אל תהיי טיפשה. ברור שזה מה שאני אומר. קשה לי להאמין שזה חדש לך, אגב. אבל הנקודה היא לא איזה מסכנה את; הנקודה היא שאת - טוב, אולי לא את, אבל שרה - היא מבחינתי בדיוק כמו מישהי אחרת מתולדות עם ישראל שקראו לה ככה. ואני לא מדבר על אמנו.

 

עכשיו, מכיוון שברגע זה עברנו את הבוטקה שבגבול הטעם הטוב והטעם הטוב עד בחילה, תרשו לי לקחת רוורס ולציין שזה לא שנישאתי לאישה המושלמת. ראשית, אם כבר הזכרנו אריות, גם לה יש את הקטעים שהיא שואגת. שנית, לא תמיד היא מצליחה להחזיק את כל הכדורים באוויר; עובדה, אחרת לא היה לי על מה לכתוב בפתיח. ושלישית, זה לא שהיא מנהלת חברת הייטק. אבל לעזאזל - וזה הזמן לנופף שוב לאיש הקטן שבבוטקה - כמו שעם כל יום שעובר אני מאוהב יותר בבת שלנו, ככה אני גם מעריץ יותר את אמא שלה.

 

אבות ואימים

ציינתי קודם שהילדה התחילה לזחול, ולמי שטרם זכה לראות את הנס המוטורי הזה בפעולה, מצ"ב הסבר קצר. בשלושת החודשים הראשונים לתינוק יש מוביליות של מערוך: אם תגלגל את זה, זה יתגלגל. אחר כך הם לומדים להתגלגל לבד, ואז מגיע השלב החביב עלי - זחילה בשני הילוכים, ניוטרל או רוורס. במקרה שלנו זה נמשך יותר מחודשיים, עד שבוקר אחד, ממש לנגד עינינו, הקטנה גילתה סופסוף איך מעבירים לראשון. וברגע שזה קרה, קרה עוד משהו: כל חייה עברו לנגד עיני.

 

זה היה קצת כמו בסדרת סרטי האימה "יעד סופי". שם הרעיון הוא שאם אתה מצליח להתחמק מהמוות הוא יבוא לתפוס אותך, וכשהוא יעשה את זה, כל העולם יסתדר ככה שזה יצליח לו: בהתחלה תפרוץ בדירה שריפה והיד שלך תילכד בגורס האשפה, ואם תצליח לשחרר אותה תגלה שהחלון נעול, ואם תצליח לפרוץ אותו תגלה שהסולם של יציאת החירום שבור, ואם תצליח לתפעל אותו הדירה תתפוצץ וייפלו עליך דברים מלמעלה, ואם תצליח לחמוק מהם תחליק על הפסטה שהשלכת קודם מהחלון, ואם לא יישבר לך הראש - אז אין בעיה, הסולם דלעיל ישפד לך אותו (מתוך "יעד סופי 2", להשיג בספריות הווידאו המובחרות). ומאז שהבת שלי הפכה למתנייעת, ככה אני רואה את העולם - שורה אינסופית של תאונות קטלניות שמחכות לקרות. בהתחלה היא תזחל למטבח ותשים יד על המסיר-שומנים-קר, ואם היא לא תשתה אותו יצנח עליה הסיר של הפסטה, ואם הוא יפספס אותה היא תיכנס למקרר, ואם הוא לא יינעל עליה - אז אין בעיה, אני אכנס וארמוס אותה למוות.

 

אבל האמת - שלא נעים לי להודות בה אפילו בפני עצמי, אז נחשו איך זה מרגיש עם קהל - שיש דבר אחד, רק דבר אחד, שמפחיד אותי אפילו יותר מזה שמשהו יקרה לבת שלי. זה שמשהו יקרה לאשתי.

 

היינו בסרטי אימה, אז הנה עוד אחד על הדרך: "משחקים נסתרים" עם רוברט דה-נירו ודקוטה פנינג. ראיתי אותו לפני שבוע, ובמקום לחשוב כל הזמן "איזה פחד, לחיות בבית מבודד שקורים בו דברים מוזרים ומסתובב בו מישהו בלתי נראה ועושה רושם שהוא כועס", כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה "איזה פחד, לאבד את אשתך ולהישאר לבד עם ילדה קטנה". וכן, זה נורא מורבידי וגם די אידיוטי - אחרי הכל, אני זה שמעשן בבית הזה - אבל מה לעשות שזאת האמת. כמו שקטסטרופה שקשורה לילדה זה משהו שכנראה לא הייתי שורד נפשית, ככה קטסטרופה שקשורה לשרה זה משהו שבטוח לא הייתי שורד פיזית.

 

אולי עוד יש גברים שמרגישים קצת כמו קופים, אבל נדמה לי שאני לגמרי אריה. טוב בלרבוץ, לא רע בלשאוג, איום ונורא בלהגן לבד על הגורים שלי. בגלל זה, כשהשורות האלה נכתבות ומסתמנת באופק נסיעת עבודה קצרצרה של שרה, אני כבר חושב מה אפשר לעשות נגד זה. אולי בסוף אמצא את התעצומות הדרושות כדי לפרגן לה יומיים בלי חיתולים, אבל אודה ולא אבוש - בעצם כן אבוש, אבל אודה בכל זאת - ברגע שהיא העלתה את הנושא על השולחן, האינסטינקט הראשון שלי היה להוריד אותו משם. מה, התחרפנת? להשאיר ילדה קטנה לבד עם אריה?

 

התרחיש ההפוך, אגב - לא שאני אסע לארץ רחוקה, אלא שמישהו יצטרך לספר לבת שלי שזה מה שאבא עשה - לא באמת מפחיד אותי. לא שהייתי מאחל לבת שלי לגדול עם אם חד-הורית, ולא שהייתי מאחל לעצמי להצטרף לרשימה של אלה שכבר לא מפרנסים את דובק, אבל כשאני חושב (ואני חושב, אפילו שזה נורא מורבידי וגם די אידיוטי) על מה שיקרה אם אני אהיה זה שאיזה סולם ישפד אותו, איכשהו ברור לי שהכל יהיה בסדר עם שתי הנשים בחיי, או מה שהיו חיי. גורה שיש לה לביאה יכולה להסתדר גם בלי ההוא שלפעמים את לא מאמינה איזה יום היה לו ולפעמים הוא חולה.