ביקור בבובה של מוזיאון

בובות חרסינה, פסלים עתיקים ופוחלצים ענקיים גרים תחת קורת גג אחת בית פרטי בחולון, שפתח בימים אלה את שעריו גם לקהל הרחב. ביקור במוזיאון אתני, ייחודי מסוגו בארץ

בית פרטי בשכונת נווה ארזים בחולון, שאוצר בין כתליו אוצר בלום של שכיות חמדה, הפך בימים אלה למוזיאון אתני של ממש. אתה מסייר בחדרי הבית ועיניך אינן שובעות מהמראה של מאות בובות עתיקות מכל קצווי עולם, פסלים ותמונות מהמזרח ומהמערב, מסיכות שבטיות וכדי חרס מעוטרים.

 

פוחלצים על הקירות (צילומים: מרים קהן)

 

את הבאים לבית ברחוב ישעיהו 20, מקדם גן פסלים סיניים מרהיב ביפיו. ואם לא די בכל אלה, קורץ מכל קיר פוחלץ של חיה זו או אחרת. הבית משמש כבית יוצר לבובות חדשות ואופנתיות, וגם כבית חולים לבובות עתיקות, בו משחזרים מחדש - ביד אמן - את אברי הגוף הבובתיים ששיני הזמן נגסו בהם.

 

כבר 20 שנה משוטטים נילי (58) ושלמה (63) פרדס בשווקי עתיקות, בגני חיות ובפינות חי כדי ללקט חומרים ליצירה, ובעבודת נמלים הם עוטים נשמה למרכולתם האמנותית. בני הזוג מעולם לא רכשו השכלה מסודרת בתחום האמנות, אך ניחונו בידי זהב. זכות זו עומדת להם בימים אלה, כשהחליטו להפוך את ביתם למוזיאון פתוח, בו יוכלים המבקרים להתרשם - תוך כדי שיטוט בין חדרי הבית ובסדרת הרצאות והסברים - משכיות האמנות, וגם לרכוש אותן במחירי הקטלוג המקובלים בשוק.

 

האנשים הקטנים של נילי

כמו כל ילדה מבנות דורה, היתה הבובה הקטנה - זו של 10 גרוש, משאת נפשה של נילי בת השש, ואביזר המשחק המרכזי שלה. את בובת החרסינה העירומה היא דאגה תמיד להלביש, לסרק ולקשט באביזרים הולמים.

 

הניסיון הרשמי הראשון שלה בתחום האמנות נרכש תוך כדי לימודים התכתבות עם בית ספר מקומי לציור, ובסיום

 לימודיה בתיכון העיוני עבדה במפעל להרכבת ציורים, תוך שהיא מציירת בפחם ומרכיבה צבעים מתמונות מוכנות. באותן שנים אספה למגירה עוד ועוד בובות.

 

ברבות הזמן נאלצה נילי להתפרנס מעבודה במתנ"ס, אך בלהט היצירה זנחה מהר מאוד את מה שהיא מכנה "עבודתה השבלונית", והחליטה להתמסר אך ורק לעולם הבובות. אמרה ועשתה. את התערוכה הראשונה - בובות מפוסלות מחימר עם קונסטרוקציית-בד, הציגה בגלריית דיכטר ביפו תחת השם: "האנשים הקטנים של נילי". מכאן היתה הדרך קצרה לתערוכה נוספת, בגלריית ארבל. שלב נועז נוסף בקריירה האמנותית שלה היה כניסה לממלכת פיסול הדמויות.

 

אבל מלאכתה העיקרית נותרה הרכבת בובות, אתניות בעיקר - צועניות, טורקיות, כפריות ואיזמרלדיות - הגוף מורכב קונסטרוקציה של מתכת ואקרילן, ואילו הפנים עשויים מחרסינה, פימו וחימר. מלאכה שכזו נמשכת בין יומיים לחודש, לפי המורכבות. הצעה מורכבת במיוחד קיבלה משתי אחיות שהגיעו יום אחד לביתה וביקשו להרכיב בובה שתשחזר את אימן בהתאם לתמונות שחור-לבן מילדותה. נילי כמובן, נקראה אל האתגר, שאמור היה להיות מתנת יום הולדת 60 של המודל להרכבה.

 

הפסיון של שלמה

כניסתו של שלמה לעולם היצירה, הרבה פחות צפויה. כילד, התגורר אז עם הוריו מול גן החיות התל-אביבי דאז ברחוב הקליר, וספג תדיר את ניחוחות הגן הזיאולוגי. מדי יום, בתום הלימודים בבית הספר, נהג לבקר את בעלי החיים האהובים עליו, תוך כך גם התחבר עם עובדי הגן ורכש את אמונם.

 

עם אחד מהם, ג'וני, אף נכנס לכלובים כדי לחזות מקרוב בהאכלת החיות. באחד מביקוריו בכלוב הציפורים, הבחין לחרדתו, בגופת פסיון יפהפה בצבע כחול-מתכתי, מוטלת על רצפת הכלוב. המום ונסער הוא נטל בחשאי את גוויית הפסיון, וכשהוא מסתיר אותה מתחת לחולצה חמק לביתו.

 

כיוון שהוריו לא היו בבית והחליט להסתיר את הגוויה בארון הבגדים. אלא שאחרי שישה ימים העלה הפגר צחנה והאם ניסתה לברר את מקורו הריח הנורא. שלמה נטל קורט פלפל, מלח וצמר-גפן ודחס את כל אלה לחלל קיבתו של הפסיון, וקבר את העוף הממולא בחצר.

 

בובות בכל פינה

 

מאז זרמו מים רבים בירקון וג'וני הגרמני הדריך את שלמה הקטן כיצד לפחלץ חיות. כך, למשל, למד ממורו באיזה מצב מצוייה הגוויה, כיצד יש למדוד אותה, איך לבתר ולפשוט את העור בסכין, ולבסוף – איך לבנות גוף מלאכותי ולהזריק לקירבו חומרים להרעלת העור. בגיל 11 כבר יכול היה שלמה לפחלץ את הגוויות של חיות במו ידיו. תוך כך הפך חדר המגורים בביתו לביבר בזעיר-אנפין, דחוס בפוחלצים של בעלי חיים שאותם העניק לו ברוך גופר, מנהל גן החיות בכבודו ובעצמו.

 

מהר מאוד יצא שמו לפניו בקרב מומחי הזיאולוגיה. פרופסור היינריך מנדלסון, ראש החוג באוניברסיטת תל אביב של אותם הימים, נטל אותו תחת חסותו תוך שהוא מלמד אותו פרק בפחלוץ בתחומי המעבדה האוניברסיטאית. כשמלאו לשלמה 20 שנה, כבר שימש מורה ומנחה בבתי-ספר חקלאיים, כמו מקווה ישראל ועיינות, למרות חוסר השכלתו הפורמלית. מספרים שההרצאות שהשמיע באוזני תלמידיו היו מרתקות.

 

אבל כמו בת-זוגו, קצה מהר מאוד נפשו בעבודה היבשה והוא החליט להקדיש את כל מרצו לעבודה היוצרת. החלוקה בין שני בני הזוג היתה ברורה: נילי מעצבת את בובות החרסינה, השנהב, העץ והמתכת, ואילו שלמה מתקן ומשחזר אותן ביד אמן – ממש כמנתח פלסטי שיוצר יש מאיין.

 

את הבובות רכשו בשווקי פשפשים ברחבי העולם, כשהאהובים עליהם במיוחד הם אלה של בודפשט, וינה, ברלין ולונדון. הבובה היקרה ביותר שרכשו היא בובה צרפתית, שמחירה מגיע ל-2,000 דולר, ואילו הבובה העתיקה ביותר, משנת 1860, עשוייה כולה מעץ. במחירה אין הם מוכנים לנקוב, שכן ערכה לא יסולא בפז.

 

את עורותיהם של בעלי החיים ששבקו חיים אוסף שלמה מגני חיות. פחלוץ של כלב קטן עולה 500 דולר ושל כלב גדול – 2,000 דולר. פחלוץ חתול נע בין 500 ל-800 דולר. פחלוץ נמר או אריה מגיע ל-5,000 דולר ואילו ציפור בין 100 ל-3,000 דולר, כשהזול שביניהם הוא פחלוץ של יונק הדבש ואילו היקר הוא פחלוץ של בת-יענה. בעוד שפחלוץ ציפור נמשך מספר שעות בלבד, הרי שפחלוץ נמר או אריה אורך כחודשיים.

 

הבית ברחוב ישעיהו 20 בחולון, כאמור, פתוח לקהל הסקרנים. מומלץ לתאם מראש את הביקור: 03-5507990, או פשוט לדפוק בדלת ולהיכנס לשמורת הטבע הדוממת.