יפה שעה אחת קודם
אנשים תמיד התייחסו אל אביגיל אריאלי כאל פרצוף יפה, ולא היה לה קל לחיות עם זה. אבל אז, ברגע מדכא אחד מול המראה והקמטים, היא הבינה שהרבה יותר קשה לחיות בלי זה
זה כבר כמה שבועות שהשכן המיליונר שלי מחפש את חברתי. "את באה אלי לקפה מחר בבוקר?", הוא מתעניין. "רוצה לרוץ בים יחד?", הוא מנסה שיטה אחרת, ומשנה אותה לגירסה המשפחתית, "הכנתי בולונז, רוצה לבוא עם הילדים?". לא ממש בא לי על השכן הזה. זאת אומרת הוא נראה נחמד, אפילו טיפוס מעניין. אבל הממוצע בין כמות הג'ינג'ים על פניו לבין כמות השערות על ראשו לא עושה לי את זה. וחוץ מזה, יש לו חברה. בחורה נחמדה, כתומה גם היא וצוחקת הרבה. אז מה הוא מתקשקש עלי?
חמקתי באצילות, רמזתי בעדינות שלא, אבל השכן לא הרפה. טקטיקה מנוולת יש לשכן: מצד אחד הוא אטום לדחייה העדינה שלי, ומצד שני, אם אסרב באופן מפורש - נניח אגיד לו שלא בא לי להיכנס לקשר או שיש לי חבר - הוא יוכל תמיד לסגת לעמדת הידיד ולהפוך אותי למטומטמת. ובטקטיקה מנוולת אני יודעת לנהוג רק בצורה אחת: להיות עוד יותר מנוולת. לצורך כך יש לי גופייה סגולה שעושה לי כתפיים יפות ואף מותירה קו עדין ומלא מתח בינה לבין הג'ינס. אני אבוא אליו, אהיה שווה ומקסימה עד שהוא יעשה צעד שאין ממנו חזרה, ואז אודיע לו שאני לא מעוניינת בשום דבר מעבר לשכנות טובה. אבל לשכן, כך התברר, היתה לא רק טקטיקה מנוולת אלא גם פרקטיקה לא רעה בכלל.
תן לי להתאבד שנייה
הוא מזג יין ואכלנו שאריות פסטה מאתמול. דיברנו על הא, אחר כך על דא. לא איזו חוויה שלא יכולתי לחיות את חיי בלעדיה, אבל בהחלט מספקת בשביל אחוות שכנים. לא שנפלתי לרגע לפח הזה; אני כבר למודת ניסיון בידידים. יותר נכון, אני כבר יודעת היטב שאין דבר כזה ידידות בין גבר לאישה.
כבר היו לי כל מיני ידידים כאלה. היה לי מורה, איש מבריק ומרתק שהזמין אותי לקפה יום אחד והודיע לי שהוא רוצה קשר איתי. הייתי בת 17, חפה ותמה, והוא היה איזה 17 שנים יותר מבוגר ממני. אבל כבר אז ידעתי שאף פעם לא אהיה מספיק מבוגרת בשביל להתאהב בגבר מהסוג שלו. אלא שלא רציתי לפספס אותו, אז הצעתי שנהיה ידידים. ברור שהוא הסכים. זה נגמר זוועה, אם שאלתן. אני שונאת אותו ואת החרמנות שנזלה ממנו עד היום.
והיה אחד נורא אינטליגנטי (יש בנות שאינטליגנציה נספרת אצלן כתכונה סקסית. אני מעדיפה לדבר עם החכמים אבל לשכב עם האופנוענים) שהיה מגיע לבר שעבדתי בו בשעות הקטנות, והיינו מדברים. הוא היה מחכה עד שאסיים לעבוד והוא יוכל לקחת אותי הביתה, ואני רק הייתי מקווה שהבחור שלי עם האופנוע יבוא. הייתי מתייעצת איתו מה לעשות עם חיי האהבה שלי, והעצה שלו היתה תמיד אחת: לחסל אותם. אלוהים, כמה מטומטמת הייתי אז.
אז כן, גם לי היו ידידים, אבל היום אני כבר חכמה ומפוכחת. היום אני מחכה שהשכן ישתה עוד קצת יין ויפיל את עצמו בפח. אך בעודנו בוחשים בפסטה מליל אמש, הטלפון צילצל פתאום והחברה שלו היתה על הקו. רציתי להטביע את עצמי בתוך כוס היין. מה אני עושה שם? מפתה את השכן רק כדי לזרוק אותו, ובינתיים יש איזו ג'ינג'ית שצומחות לה קרניים על הראש?
השכן נראה דווקא רגוע ושולט במצב. הוא התעניין בשלומה, דיבר איתה בחביבות ובחום, ואז סיפר שאני אצלו ושאל אם היא רוצה לבוא. הג'ינג'ית נענתה בשמחה, והמניאק הבטיח לשמור לה פסטה ויין וסגר את הטלפון. ואז, אל תוך השתיקה של ההלם שלי, הוא שלח לעברי אצבע והניח אותה בדיוק בפס הערום שבין סוף הגופייה לתחילת הג'ינס. "זה בסדר שאת באה לבקר אותי", הוא אמר. "אל תרגישי לא נוח". במילים אחרות, לא רק שהשכן לא התכוון להרחיב את השכנות שלנו לממדים רומנטיים, הוא גם קלט את כל מה שעובר לי בראש.
זה דווקא היה אמור להיות רגע של אושר. היי, יש בני אדם בין הגברים. סוף סוף ידיד אחרי שורה ארוכה של מתחזים. במקום זה פרצה ועלתה מתוכי אימה חדשה. מילטתי את עצמי לשירותים המעוצבים בדירתו של השכן, הצבתי את פני מול המראה וניסיתי לתפוס את הקמטים על חם. בגללכם, צעקתי לסימני הזמן המצטברים על פני, בגללכם נולד הגבר שלא רוצה להשכיב אותי. בגללך, חריץ נבזי בין הגבות, מה אתה חורש שם? בגללכם, אוסף רכרוכי של קמטוטים מתחת לעיניים. ואתן, לחיים - שלא תחשבו שהשקיעה שלכן אל תוך הלסת נעלמת מעיני. ושלא תעלה בדעתך, צוואר, שאני לא רואה אותך מתעייף מלהחזיק את הראש כל השנים האלה. כולכם בגדתם, השארתם אותי חשופה, לבד, בלי שיריון הפנים היפים, בלי מגן הכוסית, בלי מקלט הנעורים.
ובעודי צווחת בלי קול אל המראה שמולי, מאשימה את דרכו של כל בשר להצטמק, עטפה אותי בושה חדשה, פרי הבנה חדשה: זה לא העולם אשם. זה לא העולם שבוחר להתייחס רק לחיצוניות שלי, ולא הידידים שמסרבים לראות את הבן אדם שאני; זאת אני שלא יודעת מה אני שווה בלי הפנים היפות. אני, שהתרגלתי לסמוך יותר מכל על החיוך שלי. אני, שלא בטוחה שיש בי משהו להציע לשכן שהוא רק ידיד.
המשוואה האכזרית של האסתטיקה
בואו נניח רגע לטרגדיה הנוראה על איך פעם הייתי כוסית הורסת והיום אני כוסית מזדקנת. על איך פעם נורא רציתי שיחשבו שאני גם חכמה, והיום אני מוכנה להרוג בשביל שיחשבו שאני עשר שנים יותר צעירה. בואו ניתלה רגע בבחורות גבוהות יותר, למשל במירי בוהדנה. צפיתי בה לא מזמן באיזה תוכנית טלוויזיה, מסבירה לצופית גרנט על הבל היופי. מה אתן יודעות, מירי מעדיפה את הבפנים של האדם, ויש לה הוכחות: פעם היה לה חבר, טייס קרב, שהיה מה זה מכוער - והיא בכל זאת אהבה אותו מאוד וגם נמשכה אליו. וכל פעם במחיצתו היא היתה עוצמת עיניים ומדמיינת אותו בקוקפיט, ממריא אל על, עושה גיחה או מיירט מטוס אויב, וזה ממש עשה לה את זה. וכך אותו קווזימודו מחיל האוויר הפך לנסיך שזכה בה. וואלה, חשבתי, זה טוב וזה צודק. מירי בוהדנה מדברת עם הגברים שלה בדיוק בשפה שהעולם מדבר איתה: בשפת האדם כמוצר צריכה בשוק הבשר.
אין לי ספק שמירי פיתחה את צורת החשיבה הזאת מגיל מאוד צעיר, בדיוק כמוני. אלה מסרים שאת מפנימה היטב, הרבה לפני שאת מספיקה לפתח מודעות. במקרה שלי, למשל, בתוך שלושה ימים מרגע שהגעתי לתיכון - כל אחת-עשרה הכיתות בשכבה כבר ידעו איך קוראים לי, באיזו כיתה אני, ובאיזו הקבצה אני לומדת חשבון. בהמשך, כשחברותי דאגו אם ומתי יהיה להן חבר, אני הייתי עסוקה בלהדוף מחזרים. כשהן עשו בייביסיטר תמורת 20 שקל לשעה, אני הייתי מצטלמת לפרסומות ומדברת בדולרים. והאמת, בכלל לא שמתי לב שזה דווקא אני ולא הן. זה נראה לי לגמרי טבעי. מעמדי בעולם התגבש יחד עם התקמרות המותניים, והיה קשה להפריד בין הגורמים. ככה התרגלתי להתנהל, בטובתי או שלא בטובתי.
אני יודעת שחלקכן לא קונות את מה שאני אומרת, שזה נראה לכן צרות של עשירות. אתן בטוחות שלא רק שזה יותר אסתטי להיות כוסית, זה גם הרבה יותר קל. אתן מניחות בלי לחשוב פעמיים שצירי הלידה שלה פחות יכאיבו, שיש לה הנחה קבועה במס הכנסה על סעיף מהממת, שכל מה שקשה לכן זורם אצלה בקלות, ושחייה נראים כמו פניה - יפים וחלקים. אז נכון, יש רגעים שזה יותר קל. ויש גם רגעים אחרים. קשה לשים את האצבע על מתי את יוצאת מורווחת מלהיות הכי יפה בשכונה ומתי מופסדת. קשה לקבוע מי משתמש ביופי שלך יותר, את או הסביבה.
וכמו שהתהליך של לרקום את זהותך העצמית על סך כל מרכיביה, כולל המראה החיצוני, מורכב מכמה וכמה נקודות ציון - כך הפרידה מהכלי הכל כך שימושי הזה נרקמת משלל רגעים. גם במקרה שלי היא לא נתלתה בשכן אחד שהניח את האצבע ליד הטבור שלי, ובאופן סמלי פיטר אותי מאחד התפקידים המרכזיים בחיי.
כאבי הפנטום של רוח הנעורים
עוד לפני השכן היו כמה סימנים שהדגישו את תוקף היופי שעומד לפוג. קצת אחרי שנולדה הבת שלי, למשל, כשגם הינקתי, גם לא ישנתי בלילה, גם ניסיתי לחזור לעבודה וגם הרגשתי אשמה על כך שלא הייתי עם הילדה בבית - נאלצתי לצאת ליום צילומים בארבע לפנות בוקר. גילמתי תפקיד של עלמה נאווה שנקרעת בין אהבתה לשני גברים, אחד נורא גברי ואחד נורא טוב לב. אתן יודעות, עוד סדרת מופת. הגעתי מוכנה לתפקיד: עצבנית, עייפה ומטונפת מפליטות של תינוקת. ההסעה הביאה אותנו לאתר הצילומים בארבע וחצי, ואני התיישבתי בחדר האיפור וחיכיתי לתורי. וחיכיתי, וחיכיתי.
בעשר בבוקר ניגשתי לעוזר ההפקה ודרשתי לדעת מה נהיה. לא נהיה שום דבר, הוא הסביר לי, חוץ מחיסכון במוניות. הכל הלך לפי התכנון, פשוט הביאו אותי יחד עם כולם כדי לא לשלוח לי מונית במיוחד בתשע בבוקר. ראיתי שחור בעיניים, ספגתי מספיק עייפות ועלבון. אז צעדתי אל המפיק בזעם, עם האיפור והמיני, ודרשתי להבין למה, ואיך הוא מעז, ומה הוא חושב לעצמו. אבל למפיק היתה רק תשובה אחת: "באמת מתוקה, את כל כך יפה. לא מתאים לך לבוא בטענות". והאמת, הוא צדק. זה חלק מהדיל. כבר הרבה שנים קודם לכן הפנמתי שבמערכת היחסים שלי עם העולם כעס לא מצטלם טוב עם מיני, ומרמור לא הולך עם פנים חלקות.
אבל מותר להתלונן, לא? אז זהו, שלא תמיד. ברשימת האי-צדק שמנסחות נשים ששואפות לשפר את התנאים בעולמן, היופי מעולם לא נכח. כי יופי זה יופי: מתנה להתענג עליה, לשמוח בה ולהשתמש בה כאביזר טקטי יעיל בתוך קשיי החיים. הרי היופי פותח דלתות, פותח לבבות. וחוץ מזה, כשאת בוכה את לא יפה, מותק, בטח לא כשאת מתלוננת. וכשאת מתלוננת על זה שאת יפה, את כבר ממש דוחה.
וככה כולנו משתכנעות שהיופי חיוני לעצם הקיום שלנו בין בני האדם. אנחנו נתקפות אימה כשמישהו לפתע לא מגיב למראה פנינו, ובתגובה אנחנו מיטיבות את הדיאטה, עושות מסכה בשיער ובירור אצל המנתח הפלסטי. מישהו לא הכניס את היופי שלנו לדיאלוג, לאינטראקציה? אנחנו כבר נדאג לעשות את זה. אנחנו נפתה את הידידים שלא רוצים להשכיב אותנו, וניפגע מאלה שזה כל מה שהם רוצים; נכמה לחברות סחבקית או לשיחות נפש עם היורם של הכיתה, אבל אם נחשוד שהוא לא משתוקק לנשק אותנו נניח שהוא הומו.
בהתאם לכך מתפתחת הטעות של מי שמסתובב כל חייו עם נכס גדול: הוא חושש שבלעדיו הוא לא יוכל להתקיים. העשיר תלוי בכספו, המצביא במלחמותיו, והיפה נאחזת ביופייה. אפילו כדי להעביר את האוטו טסט, כדי להתמודד עם הפקיד במשרד הפנים, כדי להצליח בעבודה וכדי למצוא אהבה. כשהיופי הולך לפנייך, לוקח לפעמים חיים שלמים עד שאת מקבלת אישור שגם הבן אדם שאת מושך מישהו. לפעמים נדרשים לך חיים שלמים עד שאת מעיזה לבדוק את זה בכלל.
אבל בסופו של יום, גם אם התכוננת וטרחת לפתח אישיות למקרה שיום אחד תזדקקי לה, ובהחלט גם אם לא - הזמן עושה את שלו ומציב בפנייך מראות, לא תמיד מחמיאות. לא מזמן, למשל, עצר אותי בחור צעיר וחתיך כדי לומר לי שלום. היה לו בלונד של גולש וכל זה, והוא נורא התרגש לפגוש אותי. לא הייתי בטוחה בדיוק מאיפה אנחנו מכירים, אז הוא הזכיר לי שפעם, לפני איזה מיליון שנה, הייתי בת זוג של אבא שלו. בחישוב קצר זה אומר שראיתי אותו בפעם האחרונה כשהיה בן שלוש.
בכל זאת חיבקתי אותו בהתרגשות, לזכר הימים. וכשעצמתי עיניים, חבוקה בתוך זרועותיו החסונות, הבנתי שבשביל חתיך בן 20 אני מקסימום יכולה לשמש אם חורגת. ראי ראי שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר? לחשתי לעצמי. "ממש לא את, בובה", הוא אמר בקול זכוכית קר, "יש המון כוסיות חדשות בסביבה". אוקיי, עניתי, כנראה שזה המצב. וזה בסדר גמור מבחינתי, באמת. אני ממשיכה לאגדה אחרת.