זה לא משהו, הטריק הזה של הגעגועים
מה עוד אפשר להגיד כדי לנחם דייל שנאלץ לא לראות את החברה שבועיים? אז אומרים שזה מוסיף למערכת היחסים, ואומרים שהמרחק בימינו לא באמת רחוק. אבל זאת נחמה קטנה מאוד, העניין הזה של הטכנולוגיה. שיחת טלפון דרך המחשב נשמעת עדיין כמו בדיקת סאונד לפני הופעה במתנ"ס, ולאף אחד באמת אין סבלנות ל-SMSים ארוכים. 60 תווים כדי לנסח אהבה? זה מרגיש כמו אולטימטום של בעלות הברית
שמעתי איפשהו פעם מאדם חכם שהזמן נחשב לממד הרביעי, ושכל המדענים הגאונים בעולם עדיין לא הצליחו לפענח אותו. נו טוב, בדיילות הרי העניינים הרבה יותר פשוטים והחתך הדמוגרפי ממילא בשמיים, כך שאת משוואת הזמן והמרחב אנחנו מפצחים כבר בחודש הראשון לעבודה, במקביל לחוויות החדשות.
בתוך כך, יוצא לי מידי פעם כדייל מיומן להיות תקוע עמוק באזור הדמדומים של מחוגי השעון ולהפגין טעם רע וחוסר התמצאות בטיימינג של אדם נורמלי. להגיע עם שחר לרחוב התל אביבי השקט שלך (אוקסימורון נדל"ני, לא נצפה בעולם האמיתי) ולנסות לישון אחרי טיסת לילה, להתעורר לעבודה אחרי שינה קצרה, להתארגן במלוא המרץ, כולל הקפה ושיחות הטלפון, כשבחוץ אנשים בדיוק חוזרים מבילויי יום חמישי הנודעים לשמצה.בקיצור, כדייל, אני מדגמן לא אחת, מעצם מהותי, דיסאוריינטציה מתקדמת, המשלבת לוח זמנים בלתי תלוי, שעון ביולוגי שנרכש כנראה בשווקים האיכותיים של הונג קונג וחוש קצב אה לה דן כנר בימיו הגדולים ב"צפיחית בדבש". בשורה התחתונה, אני פעיל בשעות מוזרות, נעלם לכמה ימים בהתרעה של שעה, ובשק שאני סוחב הביתה מהעבודה יש ערימות של זמן פנוי - בזמן הלא נכון.
אתה מרגיש את האנשים מאבדים אותך, מתקשרים פחות
מילא אם זאת היתה בעיה שתלויה רק בי, אבל לך תנסה לשמור על קשר עם החברים בהפסקות שיטתיות של שלושה ימים לסשן. לך תנהל מערכת יחסים עם ההורים כשאתה זמין רק יומיים בשבוע, ובשאר הזמן, כשאתה כבר פנוי לקבל שיחות, השעון שעל הטלפון צוחק עליך בשפת ה-AM. אתה מרגיש את האנשים מאבדים אותך, מתקשרים פחות, והשיחות הופכות להיות כלליות יותר, בתצורה של טניס שאלות ותשובות, כאילו התקשרת עכשיו ל"קנגורו" כדי להזמין פסטה, לא לידידה שלך כדי לנשנש שיחה. וזה רק בשנה הראשונה כדייל. אחר כך, זה כבר מרגיש ממש כמו צבא, רק שאתה היחיד מהחבר'ה שהגיע לבקו"ם. כולם מנהלים חיים אמיתיים שם בחוץ, ואתה עולה על מדים כל יום כשהשמש עוד לא דפקה כרטיס. נו טוב, אתה אומר, מהחברים ומההורים אני לא מודאג, זה יסתדר כבר מאליו. הבעיה מתחילה כשזה קורה עם החברה.
"להתגעגע זה טוב", זו סיסמת הכניסה ה(לא) סודית לשיחות החולין שאני מנהל בשבועיים האחרונים. מה עוד אפשר להגיד כדי לנחם דייל שנאלץ לא לראות את החברה שבועיים? חלקם צוחקים איתי על המשפט הזה, מייצגים נאמנה את המעגל הנאמן של צופי ד"ר פיל, אבל יש כמה שמתכוונים לזה ברצינות, רחמנא ליצלן. הם חושבים שקצת ריחוק מוסיף למערכת היחסים. נראה לי שהם קראו על זה בחוברת המתכונים החגיגית של סוכות שהוציאה מועצת הפירות. היה כתוב שם משהו על אוויר ועל חיכוך שלילי אחרת,
נכון, הריחוק היום הוא לא באמת רחוק. למעשה, בטכנולוגיות הקיימות, אין לך כבר שום דרך להתחמק מאף אחד שלא בכוונה תחילה, בטח לא מההורים מלפני שתי פסקאות, אבל זאת נחמה קטנה מאוד, העניין הזה של הטכנולוגיה. שיחת טלפון דרך המחשב נשמעת עדיין כמו בדיקת סאונד לפני הופעה במתנ"ס, ולאף אחד באמת אין סבלנות ל-SMSים ארוכים ומורכבים. 60 תווים טלפוניים כדי לנסח אהבה? זה מרגיש כמו אולטימטום של בעלות הברית. מערכת יחסים דו-דיילית כזאת אמורה להסתובב ביחד ברחובות זרים ופוטוגניים, ולא להתפצל לשני מטוסים עם חסך בסינכרון. לך תנחם את זה.
בכל מקרה, זה רק שבועיים, והפרופורציות עדיין לא נעלמו לאף אחד, אל חשש. שבועיים זה קצר, זה עושה חשק להתגעגע, זה חומר לסרטים. שבועיים זה חולף, זה רץ, זה לא מורגש. שבועיים בלי להתראות זה מחזק את הקשר, זה מגבש, זה יביא מתנות איכות. שבועיים יביאו חיבוק ארוך, מבט, מגע. זה יגרום להערכה, לחשיבה נכונה, ליסודות יותר טובים. שבועיים ישפרו את הזוגיות, את המיניות, את האיכות והציוות. שבועיים יביאו רק טוב. בכלל, השבועיים האלו זה הדבר הכי טוב שקרה לקשר שלך. כן, תסתום כבר, ד"ר פיל!