אם אין גן עדן

יותר ויותר מדענים, מחוקרי המוח ועד חוקרי הנפש, מסכימים שאנחנו לא בנויים להיות נון-סטופ מאושרים. אז קדימה, אומרת עדי גוטרמן. תפסיקו כבר לחפש את הנירוונה, ותתחילו ליהנות מרגעי החסד הקטנים של החיים

אם יצא לנו להיפגש פעם, ככה במקרה, רק אל תספרו לי כמה אתן מאושרות. לא בגלל שזה יגרום לי לטיקים בעין, חלילה; השמחה שלכן ממש לא באה על חשבוני, ותמיד אתנדב לפרגן לכן על אהבה חדשה, תספורת מצוינת, העלאה במשכורת או הריון שנורא רציתן. העניין הוא שהתחושה הזאת - האופוריה הנחמדה שגורמת לכן לרחף על ענן - דינה לחלוף, ולמרבה הצער זה יקרה די מהר.

 

שיהיה ברור: גם אותי אפשר לתפוס, לא עלינו, מאושרת. כן, זה קורה לכולנו. אנחנו מותנים לחוש אושר בגלל כמה תפיסות מקובלות שהחברה השתיתה, ולכן ברור שההיא שרזתה יותר מאושרת כרגע ממה שהיתה לפני 15 קילו, וההיא שחגגה 41 וכבר חשבה לקנות בעל בפרגוואי באמת תשמח לפגוש מישהו נחמד. הכל יחסי אמנם, אבל באופן אבסולוטי וחד-משמעי האקסיומה "עדיף להיות בריא, עשיר, חכם ויפה מאשר חולה, עני, טיפש ומכוער" תמיד תתקיים.

 

כמו שאפשר לשער, מעורבים כאן הרבה משתנים. אם ניקח את עניין האימהות למשל, נזהה את המניע האבולוציוני (הריון עדיף על עקרות), הפסיכולוגי (אם יהיה לי ילד לא אזדקק לפיליפינית בערוב ימי, ולעולם לא אהיה עוד לבד), וגם את המוסכמה החברתית (אני אמא, סימנתי עוד וי ברשימת הציפיות של החברה כולה). ההיגיון הצרוף לא תמיד משחק כאן תפקיד; הרי בכלל לא בטוח שלהיות אמא בכל מחיר - נניח בגיל 55, או מתורם זרע, או במצב כלכלי איום ונורא - זה רעיון מבריק במיוחד, שמגרד את אמת סיפו של ההיגיון או את טובת הדור הבא. אבל העובדה שאנחנו יצורים לא הגיוניים אינה חדשה כלל ועיקר, והכי חשוב - זה מעולם לא הפריע לנו להיות מאושרים.

 

השאלה המתבקשת היא למה. למה אנחנו לא מסוגלים לשמור על רמה גבוהה של אושר לאורך זמן? ועוד קצת לפני זה, האם האושר באמת קיים? ואם כן, האם יש טעם לרדוף אחריו? אתן בטח משערות את התשובה שלי, ואני חייבת להודות שאתן צודקות: כן, יש דבר כזה אושר, או לפחות משהו דומה. בהחלט אפשר להרגיש אותו, מכל מיני סיבות ולרגעים לא ארוכים, אבל מתברר שהמשפט "אם תהיי מאושרת כל הזמן, איך תדעי שאת מאושרת?" נכון מבחינה מדעית; אושר לא יכול להתקיים כמצב תמידי וקבוע, ולכן אין שום טעם לחפש דבר כזה. בכלל, עדיף לאכול עוד קצת שוקולד.

 

הכימיה של הסבבה

מבחינה מדעית זה ממש פשוט: אושר שווה מולקולות. ליתר דיוק ביתא-אנדורפינים, שמופרשים מבלוטת יותרת המוח ומההיפותלמוס שמעליה, במוח הקדמי. עוד קצת מונחים קשים, אם כבר נכנסנו לעניין - מדובר במולקולות אופיאטים אנדוגניות, ואם זה מזכיר לכן את המילה אופיום, אתן בעמוד הנכון. הכימיקלים האלה יכולים לפעול כמשככי כאבים טבעיים, או אם תרצו - כמו סמים שאנחנו מייצרים חינם. בלוטת יותרת המוח אחראית להפריש אותם למחזור הדם, והתאים שבהיפותלמוס דואגים להפריש אותם לחלקי המוח האחרים ולעמוד השדרה. כשכל ההפרשות האלה מתרחשות עולים גם ריכוזי הדופמין, שהוא שחקן מרכזי במערכת התגמול, ואז אנחנו מרגישים פשוט נפלא. כשגם מולקולות סרוטונין מצטרפות לחינגה הזאת, אין לנו שום אפשרות אחרת פרט לתחושה מזוככת של אושר, רוגע וסבבה.

 

 

ביומיום זה קורה מכל מיני סיבות. אפשר ורצוי למשל לרוץ, לעשות ספינינג, לחתור, לשחות, להזדיין, או לבלות בכל פעילות כושר ממושכת שתפיק את המנה היומית של האנדורפינים. החדשות המשמחות בהקשר הזה הן שאפשר לגרום למוח להפריש בדיוק אותם חומרים ברביצה על הספה עם שוקולד ביד אחת, למשל, וטלנובלה סוג ד' מול העיניים. טריגרים נוספים יכולים לנוע במנעד עצום, שמשתנה מאדם לאדם: משידורים מחזוריים של יומני אנה פרנק בערוץ 23 ועד למסע שופינג מזכך; מלפגוש את מלכת הכיתה ולגלות שהיום היא שמנדוזה בדיכי ועד לזכייה בלוטו; מלידת הילד הראשון ועד לחתונת הילד האחרון. וסתם שתדעו, יש בעולם גם טיפוסים חריגים, "מפרישים סדרתיים" אם תרצו - יצורים שאפשר לזהות לפי תסמינים של רוגע בלתי מוסבר, עור פנים קורן, מוטיבציה גבוהה, שלשול של חיוכים ורצון עז לחבק ילדים באפריקה.

 

מכל מקום, כשאנשים נמצאים במצב מאושר יכולת הנתינה שלהם גוברת, ותחושות כמו "למה זה מגיע לי" ו"איזה פראיירית אני" מפנות מקום ל"בכיף שלי, למה לא". אז למה עוד לא הגענו לאחווה ולשלום כלל עולמיים? פשוט מאוד: נראה כי מי שתכנן את המין האנושי לא היה במצב מאושר במיוחד בעצמו, ובפרץ סוציאליזם חילק לכולנו גם קטנוניות, מרירות, תסכול ושמחה לאיד.

 

העניין הוא שלא משנה כמה כימיקלים את או ההוא מפרישים להנאתכם, התהליך הזה מוגבל בזמן. למה? גם כי החומרים האלה מתפרקים די מהר וגם כי אנחנו מתרגלים אליהם, מה שגורם לנו לרדת מההיי המטורף ולחזור למציאות. אלא שבדיוק את העובדה הזאת קשה לנו להפנים, ולכן מרגע שאנחנו מתוודעים להיי מתחיל מרדף בלתי פוסק אחריו. זה מוביל אנשים מסוימים להרחיק עד הודו, למשכן את רכושם כדי לשלם את הנופש במקדש של הישו התורן, לגדל כל מיני צמחים שרק דומים לחרדל, לתת בכל דבר שזז, לטפס על הרים, להתרסק מאופנועים ולשלם ים כסף על סדנאות ניו-אייג'.

 

אחרים, שדווקא כן הפנימו את העניין קצר המועד הזה עם האושר, חיברו לה יחדיו את "תיאוריית הרגעים". זאת גורסת שלמרות שאי אפשר לשמור על מצב קבוע ותמידי של אושר, אפשר לצבור רגעים קצרים של התחושה הנחשקת ואז לטוות מהם שרשרת בשני שקל לשליפה בעיתות מצוקה. ההשקפה הזאת יכולה להוביל לדברים חיוביים - מהתנסויות שונות ומשונות ועד טעימות קולינריות אקזוטיות - אבל מצד שני היא מובילה גם לדברים כמו בגידה וניצול בשם ה"מגיע לי לעשות מה שעושה אותי מאושר" או "הכל למען רגעי האושר שלי", כולל האושר והעושר של הסובבים.

 

במילים אחרות, יש כל מיני דרכים להשיג היי, כולל כמה שלא אזכיר כאן מטעמים מובנים, אבל המצב הטבעי והיציב שלנו לא בנוי מרגעים כאלה או אחרים. לכן גם אין לנו אפשרות לשמר אושר קבוע, ולא נותר לנו אלא להפחית קצת ציפיות.

 

הפסיכולוגיה של המציאות

מהיבטים קצת פחות מדעיים, נניח לפי כל מיני סקרים פופולריים, הסיבות המרכזיות שגורמות לאושר הן אהבה, ילדים, בריאות, כסף, מימוש עצמי ופרסום. הסיבות האלה אולי יכולות להעיד על סדרי עדיפויות, אבל בינן לבין מדד האושר המשוקלל של כל פרט קיים ממשק מקרי בלבד. מחקרים אחרים כבר הראו שלמרות המרדף הבלתי פוסק של האדם המערבי אחרי הכסף, ברגע שיש לו גג מעל הראש, אוכל על השולחן ומשהו ללבוש - נהייתו אחרי העושר יורדת בצורה משמעותית. בריאות היא בעצם הסיבה המהותית מכולן ברשימה הזאת, כי פגיעה בריאותית או מכאובים מכל סוג כמעט לא מאפשרים למולקולות האושר הקטנות שבגופנו לצוף ולהתבטא. אז כן, בריאות פיזית היא תנאי בסיסי והכרחי להיי שמכבד את עצמו. וברגע שהוא הושג, אגב, רצוי להיעזר בצחוק ובחוש הומור שמפחיתים חרדות, משפעלים את המערכת החיסונית, מורידים את לחץ הדם ומשפרים את תפקוד המוח. זה בדוק.

 

ובכל זאת ולמרות הכל, סיבת האושר הוותיקה והעממית מכולן היא אלוהים. חלק רואים בו אישיות אקזיסטנציאליסטית, אחרים בטוחים שהוא לא יותר מהמצאה שכל תפקידה הוא העמדת פנים קולקטיבית שאנחנו לא לבד. שיש מישהו למעלה שלא רק הביא אותנו לכאן ונתן לנו חיים, אלא שנתמזל מזלנו והוא גם לגמרי בעדנו. גם אם המציאות מכה בנו מדי פעם, אנחנו לא מניחים לעובדות בשטח לבלבל אותנו; כאילו, מה פתאום? אנחנו ממשיכים להאמין שהוא קיים, שבסוף "הכל יהיה בסדר", ש"כל עכבה לטובה" ושאר כהנה. מעשית, עדויות לקיומו של אלוהים טרם פקדו את האזור, ואני מצידי לעולם אחשוד בגשמיותו של מישהו שמסתתר כל כך טוב, ומתעקש באובססיביות להיעדר מאירועים חשובים. ג'יזס, אפילו הבוס של ג'יימס בונד הראה את פרצופו פעם אחת.

 

אלא שיש גם חדשות טובות בעניין הזה, שלפיהן אמונה אמיתית בכל דבר - מישות אלוהית קריפטית ועד למפיות נייר בגון אפרסק - היא מתכון די בדוק לאושר. לפחות ככה עולה מאלפי מחקרים פסיכולוגיים שבדקו אנשים מאמינים לעומת אתאיסטים. ההסבר פשוט: האמונה שקיים כוח עליון מקילה את קושי הקיום של הרבה מאיתנו, ובכך מגבירה את האושר המדיד לחלוטין של המאמינים; היא מחזקת את אשליית השליטה בגורלנו, את הבנת העולם והתהליכים שקורים בו, ובמקרה הצורך מאפשרת לנו למסור פיקוד לאללה, לגורל או לכת השטן, כי להם הפתרונים.

 

שלא יהיו אי הבנות: כולנו שוגים באשליית השליטה על החיים, אחרת אף אחד מאיתנו לא היה מתכנן שום דבר מעבר למחר בבוקר. מהעבר השני של העובדה הזאת ראוי לדעת כי אנשים שלוקים בדיכאון קליני אמיתי נוטים להיות הרבה יותר הגיוניים ומציאותיים מהשאר. הדיכאון מאפשר להוריד את מיסוכי הסיפורים השונים שאנחנו מספרים לעצמנו, שמשכנעים אותנו שכדאי להמשיך להיות כאן מאיזושהי סיבה לא ברורה.

 

האם זה אומר שאני ממליצה כרגע להאמין במשהו כדי לא לקפוץ מהגג של עזריאלי? בטח שלא. אני כן טוענת שזאת שאלה של גישה, כמו כל דבר אחר בעצם. האמונה היא פילוסופיה בפני עצמה, אבל האמת הצרופה היא שגם אם איבזרת עצמך בבעל מדהים, בחמישה ילדים מוצלחים ובתשע חברות טובות שימכרו בשבילך כליה - בסופו של דבר כולנו כאן לבד. מתמודדים עם טראומות, קשיים, מוות, מחלות, שדים פנימיים, אלימות, טרור, ופרק 119 של "האלופה". יכול להיות שיש איתנו חברים ופופקורן, אבל בתכלס אנחנו סוליקו. זה מה שיש. אלוהים, בדיוק כמו דוקטור גרגורי האוס, הוא דמות חד-ממדית, שטוחה, יודעת-כל ובעיקר פיקטיבית. אבל היי, מי שרוצה מוזמנת להמשיך לחפש.

 

הגנטיקה של הבאסה

עכשיו נעזוב קצת את אלוהים, כי הוא באמת נורא עסוק, ונחזור לדברים קצת יותר ברורים. למי ששכחה, מיקמנו את האושר איפשהו באונות הקדמיות במוח, עם נטייה מובהקת שמאלה. ואם אנחנו יודעים את הנ"צ שלו, אתן בטח שואלות, אז מה יותר מתבקש ממציאת הגלולה המתאימה שתשאיר אותו שם לנצח? ובכן, למרות שעדיין לא הומצאה הגלולה האנטי-דיכאונית שתהפוך את הפולנייה הטיפוסית לשמחה בחלקה, אין ספק שהפרמקולוגיה בתחום מתפתחת בכיוונים הנכונים. הבעיה היחידה בקונספט של "לכל בעיה כדור" היא שתחושת האושר - בדיוק כמו הדיכאון - התפתחה מבחינה אבולוציונית למטרה מסוימת.

 

לפי הפסיכולוגיה הדרוויניסטית, הדיכאון הוא אקססורי מהותי בחיינו המנטליים באותו אופן שהכאב משמש את חיינו הפיזיים. כשאנחנו בדיכי, המוח משדר לנו שמשהו קצת השתבש במערכות היחסים שלנו, בעבודה, או בכל תחום אחר בחיים. בעבר התשדורת הזאת גרמה לבני האדם לוותר על ניסיונות להזדווג עם האדם הלא נכון, להתייאש מלרדוף אחרי מטרות חסרות שחר, או להימנע ממלחמה באריה שלא אכל שבועיים. בקיצור, הדיכאון נועד לעזור לנו להתחמק ממעשים דביליים במיוחד, ולכן מחיקה טוטלית של מצב הרוח הדיכאוני בעזרת תרופות עלולה להיות מסוכנת בדיוק כמו מחיקה טוטלית של יכולתנו לחוש כאב פיזי. אז כן, זה לגמרי בסדר להרגיש חרא.

 

אבל איך נדע אם אנחנו סתם מרגישים לא משהו בגלל עניין מקומי, או שככה נגזר עלינו מתוקף האישיות שלנו? פה בדיוק נכנס למשוואה עוד גורם חשוב: הגנטיקה. אם שפר מזלך להיוולד לזוג הורים שרוט בממוצע - שלא סובלים משום הפרעה שמוזכרת בספרות המקצועית, שלא מגלים חיבה יתרה לכלי נשק, שמשתמשים בשרוכים רק לקשירת נעליים, ושלא ממהרים לקחת את החיים כל כך ברצינות - סביר להניח שגם מצב הרוח שלך ינטה לגוונים הוורודים יותר של הספקטרום, שיהיה לך קל לחייך, ושבכללי תהיי מאושרת יותר או נוגה פחות. לעומת זאת, אם הדיכאון כבר הרים את ראשו המכוער בעץ המשפחה המשתרג שלך, אם גדלת בשבט שלא חייך אפילו כשהגפילטע יצא מצוין - איך לומר לך בעדינות, הלך עלייך. סיכוייך להיות אדם עצוב, עצבני ומבואס עולים בכמה עשרות אחוזים. בכלל, ממחקרים ששווים את הנייר שעליו הם כתובים עולה כי החצי של הכוס שבו תתמקדי קשור בעבותות מוחך בחצי שבו התמקדו הורייך.

 

הטיעון המשמעותי ביותר לכך שאושר תלוי במאגר הגנטי מגיע ממחקרים בתאומים זהים. פרופ' דייויד ליקן מאוניברסיטת מינסוטה מצא בשלהי הניינטיז שקיים סיכוי של 80-60 אחוז כי תאומים זהים שהופרדו בלידתם יתארו את עצמם כמאושרים בגלל פקטורים גנטיים ולא סביבתיים. למי שתוהה, ההבדל של ה-20 אחוז ממש לא משנה בשורה התחתונה, כי הוא מצביע על אותה מגמה: החיוך שמרוח לנו על הפנים או נעדר מהן תלוי בהורים, ולכן ההשקעה בפלייסטיישן או בברבי ממש מיותרת; אם מאמא ופאפא חייכו רוב הזמן, שקית ניילון מרשרשת תספיק בהחלט.

 

אבל כמו שהזכרתי קודם, אף אחד מאיתנו לא אוהב להתבלבל מהעובדות. גנטיקה או אלוהים או שוקולד - מתברר שבערך שני שלישים מהאנשים ברחבי העולם מעידים על עצמם כמאושרים. ככה לפחות טוענת הפסיכולוגית ננסי אטקוף, שעובדת בבית הספר לרפואה בהרווארד. כרגע היא כותבת ספר שעוסק באושר, ולטענתה, אופטימיות מתגלה כתכונה מסייעת למין האנושי בהתמודדות עם חוויות טראומתיות. בהתאם לכך, היא מסיקה, ייתכן שקיימת בנו נטייה מולדת להיות מאושרים.

 

ואני אומרת - ננסי יקירתי, מזל שאת לא כאן ואני לא יכולה לנבוח עלייך שהנטייה הזאת עוברת לנו די מהר. אבל בעצם, מה אני מבינה? אני בכלל בשליש שלא דיברו איתה, ונראה לי שהיא בדקה אנשים שכבר השכילו להבין את השורה התחתונה: בסופו של יום, האושר בצורתו הנגישה והיציבה מתבטא במה שנקרא "סיפוק" ולא "אושר". אתן בטח יודעות על מה אני מדברת: אני מבסוטה, את מרוצה, כולנו בסבבה. שלא יהיה יותר רע, שלא יהיה פחות טוב, ושאף אחד לא ינג'ס לנו יותר מדי. נשמע לכן לא משהו? מצטערת. אולי אתן יודעות משהו שאני לא יודעת, ואולי אתן פשוט מעשנות משהו ממש טוב.