הכי חד, סורקין

"סטודיו 60", הסדרה החדשה של יוצר "הבית הלבן", ארון סורקין, שעלתה בסתיו בארה"ב, נכנסת הפעם לקרביים של תעשיית הטלוויזיה. לפעמים זה מזכיר פאנל של פסטיבל ראש פינה, אבל זה לא אומר שלא הייתם רוצים להיות שם

"מעוררת מחשבה", כך הגדיר דיוויד לטרמן את "סטודיו 60 און דה סנסט סטריפ". הבעות פניו והטון בקולו לא השאירו הרבה מקום לספקות, "מעוררת מחשבה" זה לא דבר טוב. ואולי זה היה בגלל שהוא בדיוק אירח את טינה פיי, עד לא מזמן כוכבת ותסריטאית ראשית של "סאטרדיי נייט לייב", שמככבת כיום בסדרה המתחרה "30 רוק".

 

למי שכן אוהב לחשוב, "סטודיו 60", שנרכשה לשידור בארץ על-ידי yes, תעשה מאוד נעים בגזע המוח. דמויות שנונות, טקסטים חדים ופאנצ'ים שדורשים ממך לא למצמץ. תארו לעצמכם את "הבית הלבן" כשאת מקומו של נשיא ארה"ב ג'ד ברטלט תופסת ג'ורדן מקדיר, נשיאת רשת הטלוויזיה הפקטיבית NBS.

 

ההשוואה הזו היא בלתי מקרית. הכותב והיוצר ארון סורקין עומד מאחורי שתי התוכניות. אך בעוד שבבית הלבן נדרש סורקין ליועצים שיעזרו לו במונחים ובמהלכים הפוליטיים, ב"סטודיו 60" הוא נסמך על ניסיונו האישי ורבים מהקטעים בסדרה מבוססים על חייו הפרטיים.

 

כוכבי הסדרה. שנון וחד

 

החיים ע"פ סורקין

"סטודיו 60" היא למעשה תוכנית בתוך תוכנית הנכנסת לקרביים של תעשיית הטלוויזיה. "סטודיו 60" הפקטיבית היא תוכנית מערכונים בסגנון "סטרדיי נייט לייב" שנקלעת למשבר חמור כש-NBS, הרשת בה היא משודרת, דורשת לצנזר מערכון שעלול לפגוע ברגשותיו של הציבור הנוצרי. מפיק התוכנית האגדי, שלא מוכן להיכנע לתכתיבי הרשת, קוטע מערכון על הנשיא (קריצה למעריציו של סורקין אולי) ועולה לשידור להביע את דעתו על מצבה המחורבן של הטלוויזיה, במה שנראה יותר כמו התמוטטות עצבים שעולה לו במשרתו. מנהלי הרשת, ובראשם ג'ורדן, שזהו יומה הראשון כנשיאת הרשת, מחליטים להסיח את דעת התקשורת מהמערכון המדובר ולהחזיר לתוכנית את הכותב הראשי והמפיק אותם פיטרו מספר עונות קודם לכן. מבולבלים? אין סיבה. זה רק נשמע מסובך.

 

התוכנית אמנם מתנהגת ונראית כמו הרבה מהדרמות שעלו העונה לשידור בארה"ב, זאת אומרת צילום, עריכה ותפאורה בסטנדרט קולנועי שמצדיקים 50 דקות פרק, אבל בניגוד לרובן היא לא אפלה או מסתורית, אלא מדברת על דמויות אנושיות לחלוטין שעובדות ביחד ומנסות להתנהל בין אינטרסים אישיים, מקצועיות ורגשות. וכן, אי שם בין המשפטים המחודדים והמדוייקים צץ לו הרגש במקומות שהכי פחות מחכים לו.

 

התוכנית, לא רק נתמכת על ידי סורקין והבמאים תומאס שלם ("הבית הלבן", "אלי מקביל", "חברים") כריסטופר מיסאנו  (זוכה פרס האמי על "הבית הלבן" ו"אי.אר"), אלא גם מורכבת מסופר גרופ של שחקנים: מתיו פרי ("חברים"), שמשחק את מאט אלבי, הכותב שעזב וחוזר להציל את התוכנית, הוא מעין גרסה בוגרת ומאוזנת יותר של צ'נדלר. אם כי עדיין מדובר בדמות שמשלבת מבוגר אחראי עם ילד קולג' מסטול (הפעם ממשככי כאבים), ואי אפשר שלא להתאהב בו.

 

בראדלי וויטפורד ("הבית הלבן") המוכשר, זוכה פרס האמי, מגלם את טריפ, מפיק מצליח שלצערו נתפס עם המכנסיים למטה, מילולית, כשנכשל בבדיקות סמים שהיה עליו לעבור על מנת לקבל תמיכה מחברת הביטוח למימון סרט באורך מלא. טריפ מצליח להשתמש בכישלון הזה על מנת לחזק את הדמות שלו שהיא בעצם הבוס המושלם – קשוח, מוכשר ורגיש ברגעים הנכונים.

 

בתפקיד ג'ורדן מקדיר מופיעה אמנדה פיט, שלא משנה מה היא עשתה מאז לנצח נחקקה בלבי בדמותה המעצבנת מ"ג'ק וג'יל". פיט מנסה להתעלות מעל לדמות הסטריאוטיפית של אישה חזקה שעובדת בטלוויזיה הסובלת מנירוזות חמורות וחוסר רגישות מוחלט ולגלם דמות עגולה ומעט רכה יותר בעלת חיוך מסתורי שנח תמידית על שפתיה. לפעמים זה נראה סתם מטופש.

  

כוכבת נוספת היא שרה פולסון (אותה אני דווקא זוכרת לטובה מ"ג'ק וג'יל") בתפקיד האקסית-השנונה-והסקסית של אלבי ואחת הכוכבות הראשיות של תוכנית המערכונים. מיותר לציין שאלביט עדיין מאוהב בה קשות.

 

מלבד לכוכבים הקבועים מתארחים גם שחקנים אורחים כמו פליסיטי הופמן, ג'ון גודמן, רוב ריינר, לורן גראהם ושמועות שהוכחשו על השתתפות עתידית של ג'סיקה סימפסון.

 

ואם זה לא מספיק אז הפסקול המושקע, שמתמזג היטב עם העריכה הקצבית, עשיר גם הוא בכוכבים כמו סטינג, דיויד בואי, Three Six Mafia וזירו 7 - חלקם אף מופיעים בתוכנית עצמה.

 

המציאות נושכת

כפי שכולנו כבר למדנו החיים חזקים מכל סדרת טלוויזיה, ובזמן ש"סטודיו 60" נאבקת על חייה הטלוויזיונים גם "סטודיו 60" האמיתית הייתה קרובה לביטול, למרות תגובות נלהבות במיוחד מצד המבקרים.

 

לפני שעלתה לאוויר סורקין היה בטוח ש"סטודיו 60 און סנסט סטריפ" תהייה התוכנית הכי מדוברת ועם הבאזז הכי גדול בטלוויזיה. הוא צדק. טרם עלייתה לאוויר זכתה התוכנית לאזכורים הרבים ביותר ברשת מכל תוכנית חדשה אחרת.

 

מה שהוא לא העלה על דעתו זה שבפרק הראשון, ששודר ב-18 בספטמבר 2006, יצפו 13.4 מיליון צופים בלבד, ושמשם התוכנית תמשיך לצנוח ותגיע ל-7.8 מיליון צופים, מספרים עלובים למדי בסדר גודל האמריקאי ובהתחשב בכך שעלות כל פרק היא 2.5-3 מיליון דולר. אחרי 5 פרקים בלבד שמע סורקין את אוושת הגרזן מרחפת לו מעל לראש.

 

אבל בשבוע שעבר החליטו ברשת NBC לעשות עימו חסד ולהשאיר את התוכנית לפחות עד סוף העונה. מבדיקות שעשו התברר להם שהקהל המצומצם שכן נשאר לראות את התוכנית מורכב מאקדמאים שמרוויחים בסביבות ה-75-100 אלף דולר. ואיזה עוד שיקול צריך לכל הרוחות בשביל לא להוריד תוכנית, "אם כל מה שטלוויזיה נועדה בשבילו זה למכור בירה, מכוניות, צ'יפס, טמפונים ושעונים", כפי שאמר פעם סוכן הטאלנטים ההוליוודי דני זוסמן.

 

נשיא NBC קווין ריילי אמר לאחרונה שהוא מעדיף להקדיש את הפריים טיים לתוכניות ריאליטי ושעשועונים ולא לדרמות וסיטקומים שעולים לרשת הרבה כסף. אפשר רק לשמוח על האירוניה שדווקא אצלו משודרת תוכנית כמו "סטודיו 60" שבפרק הפתיחה נאמר בה "art is getting it’s ass kicked. People are having contests to see how much they can be like Donald Trump. We’re eating worms for money. “Who wants to screw my sister.” Guys are getting killed in a war that has theme music and a logo."

 

יכול להיות שמה שגרם לצופים רבים לנטוש זו ההתעסקות הדרמתית בשואוביזנס. הם היו מוכנים לקבל את זה בבית הלבן כשפצצות אטום עומדות על הפרק, אבל כשמדובר בתוכנית מערכונים, הקהל כנראה מעדיף להישאר עם הצחוקים שלפני המצלמה מאשר עם ההתעסקות הנירוטית שמאחוריה.

 

אבל המושגים המקצועיים והמידע הפנימי, במה שנראה לפעמים כמו פאנל בפסטיבל ראש פינה, לא צריכים להרתיע את הצופים. בדומה ל"הבית הלבן", זוהי רק המסגרת בתוכה מתנהלת חבורה של אנשים שהייתם מתים לעבוד איתם.