האבל הוא מקום שאיש לא מכיר

אל תתנו לשם להטעות אתכם: הספר "שנה של מחשבות מופלאות" מתאר את השנה הנוראה של העיתונאית והסופרת ג'ואן דידיון, שאיבדה את בתה היחידה ואת בעלה. דפנה לוי על ספר בלי רחמים עצמיים שמאיים לקרוע את בית החזה

השנה הנוראה של ג'ואן דידיון החלה כשבתה היחידה אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ, מחוסרת הכרה, בעקבות סיבוכים של שפעת ודלקת ריאות. באחד הערבים, במהלך ארוחת הערב לאחר שובם מביקור אצל הבת החולה, לקה בעלה של דידיון בדום לב, ומת במקום. היא נותרה להתמודד עם הכאב, החרדה, חוסר האונים והבלבול ושרדה את השנה הזאת כשהיא כותבת. מתעדת יום אחרי יום את מעשיה, את מחשבותיה, את חוסר היכולת לחשוב. התוצאה – ספר מרטש לב, אבל חכם ובאורח מפתיע, גם מנחם.

 

ג'ואן דידיון היא עיתונאית ומסאית ניו יורקית, אחת הכותבות הקבועות ב"ניו יורקר" ומי שחיברה לא מעט ספרים, קבצי מאמרים ותסריטים. הכתיבה שלה משלבת תמיד בין חוויותיה האישיות לבין ניתוח פוליטי רחב יותר, בעיקר של החברה האמריקאית. בין ספריה הנודעים: "האלבום הלבן" – ביוגרפיה קולקטיבית מרתקת של אוכלוסיית קליפורניה, שראתה אור בשלהי שנות השבעים ו"בדיונות פוליטיים", אוסף מאמרים המוקדשים לנושאים ואישים בארה"ב של ראשית המילניום החדש, החל מרונלד רייגן וכלה בימין הדתי הפונדמנטליסטי.

 

דידיון ובעלה, הסופר ג'ון גרגורי דאן, היו נשואים במשך כארבעים שנה. הם נהגו לעבוד ביחד בדירתם במנהטן, שקועים איש בעבודתו, ותכופות מתייעצים וחולקים את יצירותיהם. מחלת בתם, קווינטה רו, ומותו הפתאומי של ג'ון, קטעו את השקט הזה. הבת הלכה לעולמה מספר חודשים אחרי שהספר יצא לאור, אבל דידיון לא שינתה או הוסיפה דבר, לא במהדורות הבאות ולא בעיבוד למחזה שעליו היא שוקדת. היא לא התכוונה לכתוב ספר סוחט דמעות, ולא לבקש מקוראיה שיחמלו עליה. למעשה, רחמים עצמיים הם מרכיב שהעדרו מכתיבתה מורגש ומפתיע מאוד. וזה לא מפני שדידיון מנסה להיות אמיצה במיוחד – רק אנושית, נאבקת על קיומה, נאחזת בציפורניים ברגעים טובים, בזיכרונות טובים, מנסה להרפות ולהניח לאהוביה ללכת, ביחד עם חלק מהכאב.

 

ספר ב-88 יום

כמעט באובססיביות משחזרת דידיון כל פרט ופרט ביומיום של ההתמודדות עם החרדות והאבל. היא חיה מחדש רגעים שיכלו – כך נדמה לה - לבשר על מה שעומד להתרחש, היא מחפשת מידע באינטרנט על טיפולים חדשניים שאולי לא מוכרים לרופאים שסביבה, היא מביימת בדמיונה סצנות אלטרנטיביות שאולי היו מאפשרות לעניינים להסתיים אחרת. למרות הדקדקנות הזו שלה, היא חפה לחלוטין מהלקאה עצמית והיא נותרת אותה כותבת דרמטית ובעלת נוכחות, שכוחה פורץ דווקא מבין המילים הלכאורה מתונות. ההתערטלות המתבקשת מעצם החלטתה לפרסם את הדברים אינה קלה לה, ולכן המשפטים שלה מדודים מאוד, אבל עדיין רבי עוצמה. היא מדווחת לנו על השניות שבהן חשבה שהסיוט נגמר, על הרגעים שבהם הייתה משוכנעת שלא יימצא בה כוח להמשיך. והקול השקט הזה שלה, מאיים לא אחת לקרוע את בית החזה שלה, ושל קוראיה גם יחד.

 

דידיון לא כותבת רק על עצמה. היא מנתחת בשכלתנות את המנגנונים המפעילים אותנו, רגשית ואינטלקטואלית, בהתמודדות עם אבל ופרידה, ואת ניסיונות ההגדרה העצמית המחודשת של מי שהיו רגילים לחיות בסימביוזה עם אנשים אחרים. מאחר שהיא כבר בת 72, מתגנבת אל מתחת לסיפוריה גם השאלה כמה זמן עוד נותר לה עצמה, והאם האפשרות שלפניה שנים ספורות בלבד מאדירה את האימה, או להפך, מנחמת. דידיון לא מספקת תשובה חד משמעית. היא תוהה כל העת על היכולת שלה לשמור על שפיותה נוכח המתרחש ויש לה יכולת נדירה להתבונן בעצמה מבחוץ, ולנסות להבין את תגובותיה למתרחש. היא כותבת כמו משוררת, חסכנית ומדויקת במילים. מעדיפה לבכות בחשאי, ומשתפת אותנו בנגיעות מילוליות ממוקדות, שכל אחת מהן שקולה לפרץ אדרנלין או לנהירה של דם מאזור הראש אל הרגליים, כזה שמאיים למוטט את הגוף בשנייה.

 

כמו שאחרים משתמשים במשככי כאבים או באלכוהול, כך דידיון משתמשת בכתיבה. אחרי מותו של ג'ון היא כתבה ללא הרף, וסיימה את הספר לאחר 88 יום, כמעט בלי תיקונים. היא, שהייתה מורגלת להשלים פחות מפיסקה ביום עבודה מפרך. האבל – היא אומרת – הוא מקום שאיש אינו מכיר, עד שהוא מגיע אליו, לרוב בהפתעה מוחלטת, ואז הוא נדרש להתמצא בו בלי מפה. במשך זמן מה היא התמכרה לאשליה שהמידע שבו היא מקיפה את עצמה הוא שיחסן אותה מפני הפתעת האבל, ויכין אותה להתמודד עם השינויים שנכפו על חיה, אבל היא התפכחה. במקום זאת, המילים היו לה המצפן והפנס והמפה, ובאורח פלא היא סימנה באמצעותן שבילים באפילה הזו, עבור עצמה ועבור קוראיה - שאולי יתקשו לקרוא את ספרה בעיניים יבשות, אבל יתמלאו לא רק עצב אלא גם התרגשות ואמונה.

 

"שנה של מחשבות מופלאות", מאת ג'ואן דידיון, מאנגלית: אירית מילר, הוצאת מטר, 189 עמ'