את הכירבולית הכרתי בצבא. התחלנו כידידים, אחר כך הגיע הסקס, ועל אף שאנחנו יכולים לדבר על כל נושא שבעולם ולהפליץ זה ליד זה ללא מחשבה תחילה, העניינים מעולם לא התפתחו מעבר לכך. ויודגש - כירבולית אינה מיחזור של סקס או של אקס, כי אם קשר אינטימי לכל דבר, שכמו אלטון ג'ון שנשאר בסבנטיז, פשוט נתקע באחד מהשלבים.
הכירבולית זמין לי כידיד בכל עת שרק ארצה, אבל זמין לסקס רק כשאין לו חברה. אנחנו לא עושים אחד לשני חשבונות – אם שנינו פנויים, נמלא את הצורך באינטימיות-איסטנט אחד אצל השני בלי בעיה (הוסיפי מים וערבבי עד רתיחה). בלילה, במיטה, מתחת לפוך, נבטיח אחד לשני שאם עד גיל 33 לא יהיו לנו ילדים, אפקיד את רחמי לרשותו. אחרי שנסגור את פרטי "הסכם העודפים" הנ"ל, נספר זה לזה על אנשים שיצאנו ו/או שכבנו איתם, ואף אחד לא יקנא. אני לא אברח מהחדר בזעם, וכירבולית לא יציע להפוך אותי לאישה הגונה.
הכירבולית שלי יחמם אותי בכל עונות השנה, וזה לא אומר שבקיץ אחליף את שמו למאוורר. הקשר שלנו נמשך זה שנים ורצוף הפסקות, אבל גם אם לא התראינו במשך ארבעה חודשים, הלילה הראשון יהיה מרגש ומוכר כאחד, כאילו חזרתי הביתה אחרי נסיעה ארוכה וגיליתי שריפדו מחדש את הספה. וזה תמיד יעבוד. אני מקווה.
או שלא? בכל פעם מחדש אני שואלת את עצמי איך שני אנשים שכל כך נהנים יחד, כולל סקס, ומכירים כבר שנים, לא מסוגלים להחליט לצאת יחד כמו זוג נורמלי, או לנתק את הקשר לתמיד. כל החברות שלי שואלות אותי את אותה השאלה. אני תמיד מסבירה להן שהקשר הזה נראה בדיוק כפי ששנינו רוצים שהוא ייראה, אבל בפנים חושבת לעצמי, שאילו הייתי יודעת איך עושים את זה, איך הופכים את הכירבולית לחבר שלי, לא הייתי כותבת את השורות האלה היום.
זוגיות ארעית ודיספונקציונלית
זה קשה, אחרי כל כך הרבה שנים של התעלמות, לדבר פתאום ברצינות ובכנות על הפיל הגדול שעומד באמצע החדר. בעצם, למה פיל? בואו נקרא לילד בשמו - זוגיות ארעית ודיספונקציונלית שכזאת. שכן מדובר באירוע בעל פוטנציאל הרסני: זה לעולם לא יהיה מה שהיה לפני, לא משנה מה תהיה התוצאה הסופית. ולמרות שמדובר בקשר האינטימי היציב ביותר שהיה לי בשנים האחרונות, רוב הסיכויים שיחול ניתוק מוחלט ומלא, מערכת יחסים שתתמוסס עד שתיהפך לשכבת אבק לבנה על תמונה מצהיבה, ובמקרה הטוב, עוד כמה שנים, אחרי מאמץ של דקות ארוכות, תצליחי להיזכר בשמו.
אבל עכשיו, ממרומי שנותיי ורווקותיי, אני אומרת לעצמי שהגיע הזמן לקחת אוויר, לשנס מותניים, לקבור את האגו ולשלח לאוויר העולם את הפנטזיות הכמוסות ביותר עליו, עלי ובעיקר עלינו, יהיה מה שיהיה, בבחינת שלח לחמך על פני המים. אבל באותה שנייה של אסרטיביות פתאום אני שומעת רעש גדול בחוץ - גשם, ברד, רעמים, ברקים, ואז אני אומרת לעצמי: מה, עכשיו? באמצע החורף? אני לא יכולה לעשות מהלך שעלול להיגמר באיפסון שלא מרצון של הכירבולית בבוידעם. ואם יהיה לי קר?
מוקדש באהבה לקורא ש', עליו מבוסס הטור, ולקוראת מרלו, על הערותיה המועילות.