לאן נעלם דוד וודי?

הוא אמנם הגיע, כמו כל שנה, אבל שוב בלי תסריט, בלי דמויות ועם דודה סקרלט. אהרון קשלס יצא מ"סקופ", החדש של וודי אלן, וחיפש את יהודה אטלס

 

צפו בטריילר של הסרט

 

עם עליית כותרות הסיום של היצירה החדשה מאת וודי אלן, "סקופ", קיננה בלבנו רק משאלה אחת: שגם יהודה אטלס היה בין עשרות הצופים באולם. ככלות הכול, דומה כי אטלס הוא היחיד שיוכל למצוא השראה במופע הבידור המקרטע שריצד על המסך במשך 90 דקות בקירוב. תחת מקלדתו של האחרון, סרטו הנוכחי של אלן עשוי להפוך לתוספת מבורכת לסדרת ספרי הילדים האגדית שהחלה עם "והילד הזה הוא אני". סיפורו של הדוד וודי מבעד לעיניו התמימות אך בה בעת מפוכחות של אותו ילד נצחי:

 

בכל פעם שיש שלכת,

בא דוד וודי עם גברת אחרת.

הוא אף פעם לא מנשק את המזוזה,

אבל מאוד אוהב לחבק ילדה בשם מוזה.

 

פעם הייתי מחכה שיבוא כבר הסתיו,

והדוד וודי יגיע עם שיגועיו.

היום אני כבר לא מחכה,

כי את כל הבדיחות שלו אני מכיר בעל פה.

 

אמא אומרת שצריך להיות מבין וסבלני,

ואז לוחשת מילה שרק אבא מכיר- "סנילי".

אני לא ממש יודע מה זה "סנילי",

אבל בפעם האחרונה מצאתי סיבה לחכות לדוד וודי גם בשנה הבאה.

משחק חדש שהוא ומוזה תמיד משחקים:

לאן נעלם מקל הקסמים?

 

זוהי, אם תרצו, האמת המרה שמבצבצת מבעד לאחיזת העיניים הקולנועית שהתקין עבורנו אלן ב"סקופ". ואמנם, במעבר מדוקדק על דבריה של הביקורת העולמית ניכר כי הסרט עורר זעם גם בקרב המתון שבמבקרים, ובצדק. לאחר שבשנה שעברה נטע בקרב חובביו תקווה של התחדשות עם מחזה המוסר המותח, "נקודת מפגש", התחושה הייתה שאלן יחזור לכושר פעולה מלא עם סרטו הבא שיפגיש אותו מחדש עם לונדון, השראתו הבלונדינית סקרלט ג'והנסון ותעלומת רצח אניגמטית שקושרת בין קוסם מזדקן ועיתונאית מתחילה.

 

וודי אלן וסקרלט ג'והנסון בסרט. געגועים לדיאן קיטון

 

אבל אלן, כפי שהוא מעיד בלא מעט מראיונותיו, כלל לא מעוניין "לחזור" ומעדיף לדאוג רק להנאותיו ולגחמותיו הקטנות. זו הסיבה שבניגוד להחלטתו הנבונה בעבודתו הקודמת - להישאר מאחורי המצלמה - הוא תופר לעצמו הפעם תפקיד גדול במיוחד שיאפשר לו להתרוצץ ברחובות לונדון לצדו של אחד מסמלי המין הגדולים של התקופה.

 

קודם תשמעו בדיחה

הדבר עוד היה נסבל אילו אלן היה נותר נאמן לסדרת הסרטים הקלאסיים, "האיש הרזה" (1934-1947), שהיוותה לו השראה מרכזית ובה הדגש היה על הדינמיקה השנונה המתלקחת בין צמד החוקרים. ברם, למרבה הצער, לאחר כעשרים דקות די ברור שהבמאי מעדיף לשיר סולו. כאילו ההימנעות מהופעה בסרטו הקודם גורמת לו לפצות אותנו הפעם במופע סטנד-אפ כפול ומכופל.

 

זאת ועוד, אם בשנותיו היותר פוריות אלן היה דואג לאזן בין רצף הלצותיו המאולתרות לבין ההתרחשויות הדרמטיות מבלי שתיפגע שלמותו של התסריט (להלן, "פשעים ועבירות קלות") הרי שכיום אלן מתנהל כמו אותו דוד סנילי שכלל אינו מתעניין במתרחש סביבו. רוצח סדרתי? עלמה במצוקה? ביקורת מעמדית? הכול טוב ויפה, אבל קודם תשמעו את הבדיחה על האפיפיור והרבי.

 

ומילא שהתלוצצויותיו היו שומרות על חדות ורעננות, אך אפילו הן מזכירות יותר את יחס השערים של קבוצת כדורגל הנמצאת בסכנת ירידה. למעשה, יש רק רגע אחד שמזכה את הבדחן הישיש בצחוק סוער מהסוג לו זכה לעתים תכופות בשנות השבעים. מדובר בקטע שבו הוא מספר למאזיניו המעונבים על האבולוציה הדתית שלו: "נולדתי כבן לדת היהודית אך המרתי את דתי לנרקיסיזם".

 

ואולי הסיבה שאנו כל-כך נהנים מן הבדיחה הזו קשורה לכך שמדובר באחד הרגעים הכנים הבודדים בסרט שבהם מפגין הקומיקאי שמץ של מודעות עצמית לנעשה על המסך. אין כאן תסריט כי אם שאריות מחוממות מ"סיפורי ניו-יורק", "תעלומת רצח במנהטן", "דני רוז האיש מברודווי" ו"תעלומת אבן העקרב הירוקה". אין כאן דמויות של ממש. יו ג'קמן זכה ליותר אופי בסרט מצויר שהוא דיבב לאחרונה ואילו סקרלט ג'והנסון המתאמצת תיזכר גם הפעם יותר בזכות איכויותיה הפיזיות - אותן אלן מדגיש הפעם אפילו באדום - ולא בשל הופעתה המפוזרת שמעוררת געגועים עזים לדיאן קיטון האלוהית. ובקיצור, ב"סקופ" אין שום דבר מלבד וודי אלן. ואולי זהו המסר היחיד שהבמאי בן ה-71 מבקש להעביר בסרטו האחרון.

 

בסיומו החצוף של "סוף הוליוודי" הוא קינטר את המעריצים הצרפתים כשגרס שאלה יצמידו את הכותרת "מופת" לכל יצירה שיציג והנה כעת, באמצעות דמותו של "ספלנדיני הגדול", הוא כמו מרשה לעצמו להשתלח כבר בכולנו. כי מיהו בעצם "ספלנדיני הגדול" אם לא אלן עצמו בגלגולו הנוכחי? אותו קוסם פתטי שמכסה על הצגה מביכה באמצעות אוסף בדיחות צולעות וחנופה מתמדת ("אתם עם יפה ומקור גאווה לגזע שלכם"), שדי בהם כדי לספק את הנאתו של הקהל הנבוב והחלול (אנחנו?), אותו גבר מקומט שמרשה לעצמו להתנשא על אחת מנשותיה היפות ביותר של הוליווד שעה שהוא מתענג על גופה הבשרני ולועג לו בד בבד, אותו אמן שרומז לנו בסיום הסרט שאפילו המוות לא יוכל לו. כן, זהו וודי אלן מודל 2006 עבורכם, האיש שירדוף את כולנו אפילו מהקבר.