הברית הישנה

החיים שלה מזמן שייכים לדירה בעיר, אבל הקיבוץ ברמת הגולן הוא עדיין המקום שליאת בר-און קוראת לו בית. עכשיו, קצת אחרי המלחמה ורגע לפני שאסד קופץ לביקור, היא חושבת שהגיע הזמן להיפרד

נגמר לי הנייר. אני רצה לשירותים עם יד על האף, אבל כלום. אולי בתיק. אני מושיטה את היד הפנויה פנימה ומגששת. גם לא. אני מרגישה את העיטוש. הוא מטפס לי בגרון. האוזניים קפואות. האף מאובן. הנזלת נוזלת. הנה זה בא: אפצ'י! אפצ'י! אני לוקחת טיפה אוויר, ואפצ'י! טוב, בסדר. אני אנגב עם המפה של השולחן בסלון. אמא ואבא כבר ישנים בקומה העליונה, מה אכפת לי. אני אגיד שזאת היתה הכלבה. או השכנה.

 

אחר כך אני נזכרת שיש חצי גליל של נייר טואלט במחסן, מאחורי תנורי החירום. לא נגעו בו מאז שנות ה-80 ויש עליו כמה חיפושיות, אבל מה לעשות, אני מצוננת. אני ממהרת לשם, יחפה על הרצפה הקפואה, מנסה לדמיין שאני הולכת על גחלים. אני אגיד את זה בקול רם, אולי זה יעזור: "אני הולכת על גחליב. לא קר לי. חב בחוץ. שבש. תכף יבוא כושי עם חוטיני ויביא לי מיץ אפצ'י. מיץ אפצ'י! אפצ'י!".

 

סתיו ברמת הגולן. הימים מוארים וחמימים, אבל כשהשמש שוקעת הכל משתנה: העננים האפורים דופקים אווירה של סרט אימה, והרוח הנעימה מתחפשת למערכת מיזוג של בתי קולנוע. הדשא מצהיב, גם העלים. אפילו התנים משמיעים יללות צרודות כמו נרקומנים על קוק מרוסס. המקום הזה כל כך מבודד ורחוק מהכל, שאפילו התחממות כדור הארץ לא הצליחה לטפס את העליות של הרמה. פה שמעו רק על אפקט הקררה, אני חושבת בשעה שאני מפשפשת בארון הנעליים של ההורים שלי ומחפשת נעלי בית.

 

26 שנה גרתי כאן, על קצה ההר, בקיבוץ הגבוה ביותר בעולם. ההורים שלי הפריחו את האדמה הבתולית הזאת, ושנה לאחר מכן פרצה מלחמת יום כיפור. לאחר מכן לא היתה פריחה ולא בתולים. שלל התמונות שלי מהמקלט מראות תינוקת בלונדינית חייכנית, מתחרשת מבומים ומלווה מקרוב את החזרתה של קונטרה לידי הסורים. בתמונות אחרות מככב עמק הבכא עם הטנק השרוף, ידידו הטוב של התיירים ואתר צילומים מכובד בפני עצמו. כמה פעמים ברחתי לשם כדי להסתכל לאויב בעיניים, לפעמים אפילו להקשיב לו, אבל תמיד נתקלתי בדממה. רמת הגולן של שתיקה גדולה, של אדמה חרוכה מקטיף התפוחים. כאילו אין שום זכר למה שהיה שם פעם, ובכל זאת פיצוצי פרות תועות בשדות המוקשים מזכירות שאין מעבר עוד. הסכנה אורבת, האדמה שלי בעירבון מוגבל, ארץ שורפת יושביה ומפתה בפירות ודבש ונחשים.

 

"בזה אחר זה הם מגיעים, פורקים שקיות, מתנפלים על העצים העמוסים, יורקים את החרצנים על הדשא ומתקפלים מכאבי בטן"

 

כשתכננתי את הביקור הודעתי לכולם שאני "נוסעת הביתה לכמה ימים". אין לרמת הגולן שם אחר מבחינתי, אז שיהיה, אני בדרך הביתה. נכון שכל החפצים שלי בדירה העירונית, וגם הכלב והחתולים, ולא מעט זיכרונות, ורגשות, וכל שאר המטעמים שממלאים את החלל הזה בריח שלי, אבל בכל זאת. מצחיק לחשוב שהחיים שבניתי לעצמי עדיין לא נחשבים ל"בית".

 

זרקתי את התיק השחור על המיטה והכנסתי פנימה את הסוודרים ששוכבים במדף האופנה הלא רלוונטית, ונסעתי. הוא מחכה לי שם, הבית שלי, בערבוב של ילדות והתבגרות והיכרות עם כל פינה. מלחמת לבנון השנייה כבר חלפה עם הרוח הקרה והפכה, כמו הצפון כולו, לאנדרטה. כותרות העיתונים עזבו אותה וחזרו אלינו. אסד מפזר מילים על כיבוש וירידה. כמה סקסי. סוריה מוכנה לעימות ואני מוכנה לעליות של צומת בית המכס. ניפגש בסיבוב. נסתכל בלבן של העין. נתחנף לקונדוליסה. נתפור דגלים בצבע ההתנתקות; בגולן זה בטח יהיה לבן של שלג או אדום דובדבנים.

 

היא עוד תשוב

נולדתי בשלג. טוב, לא ממש בתוך השלג, לא צריך להיות קטנוניות, אבל כבר בגיל יומיים זכיתי להצטלם עם גזר על האף ושתי אבנים על העיניים. עם השנים התרגלתי לאף אדום כסנטה קלאוס ולגרבי צמר צבאיים. ובמקום נעלי בלט ביקשתי מגפיים עם פרווה וכפפות שעוזרות להדק כדורי שלג ולכוון אותם במדויק לאוזן של הילד הנכה של השכנים.

 

בשבתות ישבתי עם החבר'ה בחדר האוכל והסתכלתי בדממה בעירוניים שדהרו לתוך הקיבוץ והצטלמו עם שאריות של בוץ. כשהם הלכו החלטתי שגם אני רוצה לגלות את העולם. היה בהם משהו מסתורי, קסום, עם ריח של נפט וקרם ברולה. אז קודם כל הצטלמתי עם בוץ. אחר כך עליתי לקו 845 של אגד וירדתי בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. וככה, בגיל 16, למדתי שיש מקום עם תחנות רדיו בלי פרסומות, עם פאבים שפתוחים עד אחרי חצות, עם אנשים שגם בדצמבר יושבים במרפסות.

 

לא קל לעזוב בית חם, ולו רק בגלל ערמות השלג שחוסמות את היציאה. ככה יצא שרק בגיל 26 ארזתי את כל חפצי - חוץ מהמגפיים והכפפות וכובעי הצמר והצעיפים ובקבוקי האנטי-פריז והמטרייה ומגלשי הסקי והפרות וחזירי הבר והטישו והערפילים - ועזבתי. העמסתי על הגב כרית, מיטת ברזל וסדין עם חור מסיגריה שהלך והתרחב, ועליתי בעליצות לאוטובוס העירה.

 

הרומן שלי עם הבית החדש התחיל כמו כל סיפור אהבה מוצלח: הפגישה הראשונה היתה מרגשת. הסקס היה נהדר. הוא אפילו אמר שהוא אוהב אותי. מילדה של שלג ורוחות הפכתי לאישה של נעלי עקב ותסרוקות. העיר עיצבה אותי מחדש, ואני בתמורה התרחקתי מכל מה שהכרתי פעם. התרגלתי לשחורים במצח, לכפות רגליים דביקות, לריאות מקושטות בפיח. רמת הגולן הפכה, מטבע הדברים, לאגדה. השלג לטהור ולרומנטי. הקור למחמם. אפילו מגפי הפרווה הנטושים היו לאביזר נוי אופנתי.

 

והנה, כאילו לא הלכתי מעולם - פוך וארנבונים ואפצ'י וקיטורים. וחברים ותיקים. ופינות סודיות שנעלמו בין שיחי ורדים שלא היו שם פעם. וממש כאן קברתי פעם חיפושית וספגתי מטר של לעג מילדי הכיתה. וכאן הלכתי מכות עם ילדה במשקפיים למרות שידעתי שאסור להרביץ בחזרה. וכאן רצתי יחפה בטמפרטורה של מינוס שתיים כדי להרשים את הבנים. וכאן הסתובבתי בתחתונים ובחזייה כדי להרשים, כך התברר בדיעבד, רק את עצמי. וכאן הנשיקה הראשונה. ופה השנייה. ושיחות הנפש הארוכות על גג המקלט והסיגריה הראשונה המגעילה. והכדורגל שמילאנו בבטון והשארנו במרכז המגרש, שתחכה לבעיטה של מתנדב אנגלי מסכן. וההפלגות הארוכות בים של דמיון בלילות בודדים וארוכים. וכאן למדתי איך לשים טמפון ושם התחריתי בריצה. והטל בבקרים והטפטוף בלילות. אפצ'י.

 

אני מתעוררת ב-5:00 מרוב דממה. בחוץ האוויר לא סגור על עצמו. רוח קרירה מבשרת את בוא הסתיו, אבל בשפת הסימנים - נושבת ושותקת. אני מסוגלת לשמוע את הסורים אוכלים בקלאווה ואת התנים אוכלים זה את זה. אין אזעקות. אין אוטובוסים. אין אפילו זבובים. עדיף למות מנשק כימי במרכז מלהפוך לגוש קרח בצפון. אני מכינה קפה ומביטה החוצה. יש פה אוויר צח, אני משכנעת את עצמי. המון אוויר צח. אני מוציאה את האף האדום החוצה ונושמת קצת. "מגניב", אומר לי הגוף שלי, "מתי חוזרים לעיר? אני נחנק מרוב חמצן". אל תדאג, אני עונה לו, בקרוב. תן ליהנות. גם ככה בעוד כמה שעות אחטוף קריזה מרוב שלוות נפש.

 

אני נכנסת למקלחת ונזכרת באיחור שבגולן אין דודי שמש אלא רק חדרי-קיטור ענקיים, וזה אומר שתמיד יש מים חמים, רק שלוקח להם המון זמן להגיע. בזמן שאני רועדת ערומה ומחכה שהאדים יתחילו להסתיר לי את הסבון, אני מסתכלת החוצה ורואה ענף אחד. עצי הדובדבן הם המקבילה האביבית של השלג ברמת הגולן. כל העולם מגיע לפה כדי לדחוס לעצמו כמה שיותר קטיף עצמי, ואחר כך מתחנן להיכנס לשירותים ולהיפטר מזה לפני הנסיעה הארוכה והפקוקה הביתה. בזה אחר זה הם מגיעים, פורקים שקיות, מתנפלים על העצים העמוסים, יורקים את החרצנים על הדשא ומתקפלים מכאבי בטן.

 

כשאני מסיימת להתרחץ ולהתלבש ולקחת עוד משהו חם לדרך, אני נכנסת לאוטו ונוסעת לראות שרידים של מלחמה. שרידים אחרים מאלה שגדלתי איתם; במשך השנים טיפחתי, מבלי להתכוון, את צלקת הרמה, ועכשיו אני בוחנת אחת חדשה. פצע של מישהו אחר עם ניחוח מוכר מהבית. מנהרת הזמן המודרני. תיכנסי כבר לאוטו וסעי. אל תדאגי, מלחמה מצטלמת טוב.

 

בנות לגבולן

אומרים שכבר אין סימנים למה שהיה שם ביולי האחרון. רק עצים שרופים. גם בגולן נפלו כמה טילים, ובכל פעם התקשרתי להורים בדאגה. אבל הם בדיוק ישנו, או אכלו, או סתם ישבו על הדשא והימרו מה יהיה הבום הבא, כניסה או יציאה. הדובדבנים כבר נגמרו והשלג עדיין לא הגיע. גם צימרים אין והרכבל בחרמון מיותם ממטיילים. המלחמה הפרה את הדממה של קטיף התפוחים.

 

אבל עכשיו אפילו המתנדבים מחוץ לארץ כבר לא מתרגשים, ומגיעים מצוידים מהבית: טלפון נייד ולפטופ במקום בירות וסמים קלים. ההורים שלהם באנגליה מעודכנים יותר מתל אביבים כמוני. המלחמה שלי היתה בין ערוץ עשר לערוץ שתיים. מלחמה של צער ושל דאגה, אבל לא של מציאות. זה קרה רחוק ממני, כמרחק המוח מהלב.

 

אני יורדת מהקיבוץ אל העמק השקט בנסיעה איטית ומדודה. במשך חמש שנים נסעתי כאן מדי יום, הלוך לתיכון בעמק וחזור לבית בהרים. עכשיו אני גדולה ויכולה לעצור בצד ולצלם את המדרונות שמרוחים על האופק כמו גבינה, צהובים מזיתים ומתבלינים. אני מתקדמת לעמק החולה בדהרה ובמוזיקה שמחה, שורקת דרך החלון הפתוח. כאילו שהמלחמה לא כאבה לי שם. כאילו שאני תיירת. כאילו שזאת לא היתה המלחמה שלי.

 

אני ממשיכה ישר למטולה ומשם לגבול ועוצרת ליד מטע תפוחים. מולי בנייה ערבית, מאחורי מטרה עברית. אני יוצאת מהאוטו ומקשיבה. זאת דממה אחרת: בגולן היא טבעית, כאן היא מזויפת. דגלים צהובים על בניינים רחוקים. שתי מדינות מסכנות ומקוללות, ואני סתם אחת שחוזרת הביתה ורואה איך הכל מתפרק. נשענת על פנס ישן, אוחזת במצלמה כבויה, בועטת בתפוח שנשר ומת.

 

אחר כך אני ממשיכה לכיוון השמיים. לפינות מוכרות ממלחמת הרייטינג שהתנהלה בקיץ האחרון בין הערוצים. הנה הבטון שנהרס מטנקים והנה אנדרטה שמפלחת את הלב, בקבוקים שרופים ואדמה חרוכה. כמו אתחול של מחשב ישן, השורשים לא מתו. אני מכוונת את המצלמה לשיח מפוחם ולעלים הירוקים שמחדשים אותו. אני כבר לא גרה פה, אז מה אכפת לי שהכל התחרבן. היערות ממילא תמיד היו קישוט. את לא חייבת לאהוב, אני מנסה לשכנע את עצמי, אבל את חייבת לכאוב. אני עושה עצירה אחרונה בנקודה הכי גבוהה שאני מוצאת. גם היא שרופה. אני יושבת שם לבד, שומעת ציפורים וחרקים ועשב ופיצוץ רחוק, ורק אז מחליטה להתנתק.

 

בחזרה בכניסה לקיבוץ, השער הצהוב נפתח לאט. אני מחנה מתחת לחדר האוכל ועולה. מישהו צבע את הקירות והחליף את התמונות, אבל האוכל אותו אוכל. אני מקשקשת עם הקוטפים. אתמול, כשישבנו ביחד בפאב, ביקשתי שיביאו לי תפוחים, אבל הם שכחו. הנה המכנה המשותף, אני חושבת, גם בבית העירוני החדש שלי אף אחד לא זוכר אותי. כל אחד שקוע בעצמו. הכל בעירבון מוגבל. רוצה תפוח? המכולת פתוחה עד שבע. אני מסתכלת על נעליים טבולות בבוץ ועל חולצות גזורות. עכשיו הכל עניין של כסף. ההפרטה קוטפת תפוחים בעדינות, מודדת כל קרטיב בהפסקות. כמעט הכל השתנה, רק ערמת חרמוניות על מעקה המדרגות מזכירה לי שכסף לא יכול לשנות את מזג האוויר.

 

מחר בבוקר אני חוזרת למרכז, ובינתיים אני לא מצליחה לתפוס איך אפשר לחיות בקור הזה. את ההסקה המרכזית מפעילים רק כשהשלג מגיע לגובה מטר או כששלושה חתולים תועים מתים מהיפותרמיה. אני מתעטפת בפוך ובנעלי בית ורודות. כאן נולדתי לפני 33 שנים, הילדה הראשונה של הקיבוץ, גאוות המשק. כאילו שאני אחראית למזמוזים של ההורים ההיפים שלי.

 

הקו הירוק, שטחים כבושים, קונטרה, מלחמות, מקלטים, עננים. תמיד סחבתי את המושגים האלה אחרי, כמו מטוס לאורך חוף הים. בצבא הודעתי למפקדת שאם מחזירים את הגולן בזמן שאני בטירונות, היא חייבת לשחרר אותי כדי שאוכל להגיד לו שלום. אני לא זוכרת כמה אסלות ציחצחתי אחרי ההערה הזאת, אבל מכאן ואילך השיחות בנושא כבר הפכו לנורמה. רמת הגולן הפכה להיות החיים הקודמים שלי, אלה שמקבלים אותי בברכה לביקור קצר ונשארים שם, בלי לזוז, עד שאחזור כדי לנשום את האוויר המשכר כשאצא להפסקה מהחיים החדשים. בינתיים נותר לי עוד לילה אחד. מחר בבוקר אתעורר מהדממה, אקפא כל הדרך לאוטו, ואתנתק מהבית לפני שהוא יעז להתנתק ממני.