זה לא מצחיק

קשה היה לצפות בראיון של דיוויד לטרמן עם מייקל ריצ'רדס, שכולו היה טקס השפלה מביך שנועד לחלץ את קריימר מהברוך. אבל במציאות זה לא כל-כך פשוט

עצוב היה לצפות במייקל ריצ'רדס, שהראיון המלא איתו בתוכניתו של דיוויד לטרמן שודר אמש (ג') באקסטרה הוט. הנה לפנינו בדרן, שפרנסתו מושתתת על אהדת הקהל, נמצא במצוקה קשה, בלבה של סערה ציבורית, ומתפתל בניסיון לשקם את תדמיתו לאחר שהבין שזו ספגה מכה אנושה. ככל שהתקדם הראיון, גבר הרצון להסיט את העיניים מהמסך, רק לא להמשיך לחזות בטקס ההשפלה העצמית המביך, שברור כי לא נועד אלא לחלץ את קריימר מהברוך, הפעם מציאותי.

 

הראיון נערך בשידור לווייני בזמן שג'רי סיינפלד, שבא לקדם את הדי.וי.די של העונה השביעית של "סיינפלד" ועל הדרך לעזור לחבר בצרה (או שמא להפך), ישב באולפן והקדים לו פעולת ריכוך ("הוא עדיין מבולבל"). ואז פנה לטרמן לריצ'רדס, שנראה כאילו צרות כל העולם מונחות על כתפיו. הוא התחיל עם הסברים סטריליים: "איבדתי את קור הרוח על הבמה. ניסיתי להופיע והפריעו לי. לקחתי את זה קשה ונכנסתי להתקף זעם. אמרתי כמה דברים לא יפים על אפרו-אמריקנים. ניבלתי את הפה". בנקודה הזו נשמעו צחקוקים מהקהל. סיינפלד, על תקן מורה ומחנך, גער בו: "תפסיקו לצחוק, זה לא מצחיק". אם היה קטע מצחיק בראיון - זה היה דווקא זה, אבל מתברר שכשעל כפות המאזניים נמצאת קריירה של חבר, הקומיקאי שאפילו "רשימת שינדלר" יכולה לשמש אותו כנושא לפרק בסיטקום, מאבד את חוש ההומור.

 

ריצ'רדס עבר לטקטיקת "המתקרבן": "קשה לי מאוד", ואז החל בניסיון להסיט את האש מההתבטאויות המכוערות שלו לעבר הבעיה הכלל ארצית: "אני מתנצל בפני האנשים שהיו שם. שחורים, היספנים וכל מי שספג את התקף הזעם שלי... אני מודאג מכך שהכעס יתגבר לא רק כלפי אלא כלפי הקונפליקט בין שחורים ללבנים... אני אבחן את לבה של העוינות, מדוע היא קיימת, מדוע הזבל הזה קורה ביני לבין הקהל". זה לא הוא, ככה זה באמריקה.

 

הוא המשיך עם טיפוח המסכנות ("אני בדרן, אני עובד קשה ומאלתר"), תירוצים ("בתמונות לא רואים את כל מה שקרה. ניסיתי לתקן. המיקרופון לא עבד"), נסיונות נואשים לקושש פירורי סימפתיה ("יצאתי החוצה, התנצלתי, חזרתי למועדון כדי להתנצל, התנצלתי בפני אנשים. לא מצאתי את כולם, חלקם הלכו ואני לא יודע איך ליצור איתם קשר, הם הלכו לתקשורת, ובצדק"), והכל בגמגום, חצאי משפטים וחוסר קוהרנטיות.

 

וכמובן, אף התנצלות לא תהיה שלמה בלי "אני לא גזען, זה מה שמטורף בכל העניין. זה התפרץ ממני". מצלצל מוכר? הנה, אולי המשפט הבא יעזור להיזכר למה: "חשוב שזה לא יקרה עוד. אצטרך לטפל בעצמי". מל גיבסון לא היה מנסח את זה טוב יותר. ריצ'רדס סיים את המופע הפתטי עם עוד אמירת "אני עדיין בהלם", וסיינפלד, הפעם על תקן מקהלה יוונית, סיכם: "הוא ראוי להזדמנות נוספת". אכן. יש כמה קבוצות אוכלוסייה שריצ'רדס לא העניק להן טיפול. תנו לו צ'אנס להתנצל גם בפניהן.