קופת שרצים

מעשייה קשה על אהבה שהתפקששה עם שרימפס להמחשה

נובמבר ודצמבר הם החודשים הכי עצובים של הים התיכון. בימים רעים במיוחד האפרוריות מדכאת עד כדי כך, שאין אפילו חשק לצאת לסיפון לנשום קצת אוויר. מצד שני, גם באדי המרקים המנחמים של המטבח אי אפשר להתחפר כל היום, במיוחד אם את אחראית לייצור המרקים והאדים, ובמיוחד אם נמאס לך, למרות שאת עדיין לא רוצה לעזוב את חיי הטבחית-מלחית שלך, ועם זאת כל תא בגוף שלך זועק שהוא רוצה שינוי. רוצה, תסלחו לי על הבנאליות, אהבה.

 

אחרי שנתיים קטסטרופליות ורב-תרבותיות עם גברים מאוד לא נכונים ודי מזדמנים, מוזס הניגרי - רב החובל שלנו ואבי הרוחני - סבור שאני זקוקה לבחור מהבית. אני מתווכחת איתו, כמובן, אבל מיד אחרי שאני טוענת בפניו בלהט שאהבה אמיתית חוצה גבולות ונגעלת מעצמי, אני מוצאת את עצמי משוטטת באתר לחיפוש חברים של פעם.

 

פעם, לפני מיליון שנה או שש - היה יניב אחד. ולמרות שיחסינו כבר הגיעו לשלב הורדת החולצות, לא מימשנו: הייתי כמעט בת 17, אבא שלי מת, וכתגובה הולמת עליתי על האונייה שלו ונשארתי שם. ויניב? במייל שהוא שולח לי אני מגלה שהוא עוד מעט יהיה מהנדס, אבל זה לא מפריע לו לכתוב שירים, לגדל חתול ששמו אפרים ולחשוב שהחיים שלי הם צורת הקיום הכי רומנטית ששמע עליה מעודו.

 

נובמבר חולף בהתכתבויות אינטנסיביות ובסקייפ, ובראשית דצמבר הוא כבר בשל להצעה שלי להצטרף אלינו להפלגה לשבוע, אם הוא מוכן לטוס לקפריסין ולרדת מהספינה באיטליה. הוא מוכן, אני עושה שומר מסך מהתמונה שלו - זאת בלי המשקפיים ועם התלתלים שזכרתי - והלב, איבר פרימיטיבי שכמותו, פועם י-ניב, י-ניב.

 

נמל לימסול הוא המקום הכי פחות רומנטי בחצי הכדור המערבי, אבל כשאני רואה אותו מתקרב לכבש הספינה האיפוק נעלם, ואני רצה אליו ואנחנו מתנשקים כאילו עשינו את זה בכל יום בשש השנים האחרונות. אני מסניפה ריח נעים ומוכר של פלמוליב, ונעים לי וטוב לי ולמי אכפת שיש בעולם חודשים אפורים וקודרים וכבדים כמו אבץ, ולמי אכפת שהשעון שלו מצפצף פתאום והוא מסביר לי ששכח לכבות את ההתראה היומית להשקות עציצים במרפסת, ושנינו צוחקים במקום שבו הייתי צריכה להתחיל לדאוג. כל זה מתרחש עוד לפני שאנחנו ממהרים אל התא שלי, לממש את מה שהתחלנו לפני שש שנים.

 

כחסילון לטבח

המסקנה היחידה שיש לי להציע לעולם בעקבות דצמבר-של-יניב היא זאת: התחלנו ולא סיימנו? לא מוכרחים לסיים. בעצם עדיף שלא לסיים, לא לסגור מעגלים, לא לתפור סיפור עם התחלה ואמצע וסוף מכל מפגש בחיינו. אבל את זה לא הבנתי מיד, כמובן. ההתראה להשקות עציצים לא היתה היחידה בלוח הזמנים היבשתי של יניב. היה גם הצפצוף שנועד להזכיר לו להאכיל את אפרים, והצפצוף שפירושו צריך להוריד את הזבל. לאלה התוודעתי תוך כדי הפעם הראשונה שלנו, שדווקא היתה אנרגטית ומלאה צחוקים, בעיקר מפני שיניב טען שיש משהו נורא מדגדג במגע שלי, ולא, בדרך כלל זה לא קורה לו.

 

חשבתי שזה נורא חינני, חשבתי שבתור פעם ראשונה מדובר בסקס בהחלט מספק, וכיוון שסקס תמיד עושה אותי רעבה הצעתי לו לרדת על קדרת שרימפס בחלב קוקוס שאכין תוך חמש דקות. התגובה היתה מבט נוגה ומאשים כאחד: אני צמחוני. ואני - מטומטמת שכמותי - בכלל לא טרחתי לברר לפני שהגיע.

 

איור: נעם נדב

 

אני חושבת שלכל בחורה בעולם מותר לפתח שנאה עקבית אחת לתכונה אנושית בולטת אחת, מבלי להידרש להסברים. גברים שעירים ככבשים, גברים שלא מורידים את הקרש באסלה, גברים שקוראים לך "מאמי", גברים שאומרים לך מה ללבוש. מותר גם להחליף שנאות ישנות בחדשות, מותר להטעין אותן בטיעונים אידיאולוגיים ארוכים ומשכנעים, ומותר לשנוא סתם כך ובלהט, כמו שאני שונאת צמחונים. לא את כולם, ולא בגלל הצמחונות לבדה, אלא רק את אלה שעושים מהדיאטה הפרטית שלהם עניין ציבורי, ועוד חושבים שבגלל זה הם ניחנים בעליונות מוסרית עליך. כמו יניב למשל.

 

"שרימפס?", הוא אומר בבהלה, "את יודעת מה עובר עליהם כשהם מגיעים לרשת הדייגים? את יודעת שמרעיבים אותם למוות כדי שלא תהיה להם פסולת במעיים כשאת קונה אותם? את יודעת שמבחינתם הרשת היא בדיוק כמו אושוויץ?". נו, מה היית עונה במקומי? שאת ממשיכה להכחיש את שואת החסילונים? שקרמטוריום לא מתאים להם בתור שיטת בישול? באמת היית מסוגלת לענות כך כשהלב שלך טוען שאת מאוהבת?

 

והנה מה שמוזר כל כך בשנאות העקביות שלנו: הן רוצות להתמוסס ומחפשות כל תירוץ להתפוגג ברגע שאנחנו מתאהבות. פתאום לא חשוב הסוודר המתולתל על החזה הגברי, פתאום את מסכימה לצאת לסרט במיני הסגול שנשבעת לא ללבוש לעולם, ופתאום את מוצאת את עצמך כורעת מול מדף הקטניות במטבח האונייה, מחפשת לשווא קינואה וכוסמת וגרעיני דלעת, כי אהובך החדש מאמין בכל לב שאלה מזונות ראויים.

 

מעמקי הזיכרון שלפתי מתכון לתבשיל כוסמת עם פירות יבשים וקינמון, הכנתי אותו והבטתי בעיני עגל בבחור שאכל בתיאבון. הוא הסביר לי שלא יוכל לסבול מראה של חלבוני חיות מתות בצלחת שלי, והוא מצטער על כך שלא יצטרף לארוחות הצוות, אבל זה עניין נורא עקרוני אצלו לא לשבת לשולחן עם קרניבורים ולראות איך הם נהנים מהרצח. בדיוק, הסביר בסבלנות, כמו לא להיות חבר של יגאל עמיר.

 

בשלב ההוא של יחסינו - שארכו פחות משש שעות - עוד הינהנתי בהבנה ובאמפתיה. התעלמתי מהאשמתי העקיפה ברצח רבין ובעוולות הנאצים גם יחד, וניקרתי קצת בגבעה השחומה, הריחנית והמשעממת שבישלתי בשבילו. כשהוא נרדם לצידי נחלצתי בעדינות מהחיבוק וחזרתי למטבח. קורבנות שואת החסילונים הביטו בי במבט מאשים כשכרתתי את ראשיהם, חילצתי אותם מקליפות השריון והשלכתי אותם למחבת רוחשת ומדיפה ניחוחות בריאים של שום. היה טעים. אחר כך ציחצחתי שיניים רבע שעה. בבואתי במראה של המקלחת יעצה לי לפתח רגשי אשמה: אם את באמת מאוהבת, היא אמרה, מה שעשית עכשיו משול לבגידה.

 

אבל איך אפשר שלא לבגוד? שאלתי את הבבואה למחרת, אחרי עוד התחמקות לילית ושניצל. אפשר, היא אמרה. כשבאמת אוהבים ומתחילים לחשוב מה הבגידה עושה לאהוב, ועד כמה היא פוגעת בו. אבל זה לא גבר, רטנתי וציחצחתי נמרצות. זה שניצל. הבבואה שתקה ונראתה די מודאגת.

 

בטטה אחרונה ופרידה

שבוע יכול להיות פרק זמן ארוך בחברתו של האדם הלא נכון. סקס חביב אבל לא מרטיט יכול להפוך למטרד. שיחות שהיו בהתחלה נעימות פתאום מתמלאות בפאוזות. במקום התרומה האנרגטית שלך לדיאלוג את אומרת "אהה", מביטה לו בעיניים אבל לא ממש מתמקדת בו, ותוהה מתי הוא ישים לב ופשוט יחליט ללכת.

 

אבל לאן ילך? ים אפור-כהה מסביב, גשם על הסיפון - ונמל ברינדיזי באיטליה עומד להיות פנטזיה מענגת על פרידה מהירה וסופית. עוד 37 שעות, אני אומרת לעצמי. עוד 29. עוד שתיים-שלוש התחמקויות, סטייק חשאי וקציצות נבלסות בחשכה, וחצי שפופרת משחת שיניים. זהו.

 

לסעודה המשותפת האחרונה שלנו הכנתי צרורות פילו ממולאים בבטטה ובעשבי תיבול, וגריסי פנינה אורגניים בחמאה ובזעפרן. הוא לקח את ידי, נשק לה ואמר, את רואה? את כבר בדרך הנכונה. עוד מעט תביני שרצח זה רצח, וקדושת החיים חשובה יותר מהנאה מגוויות מבושלות. ואני בטוח שעד שנתראה שוב תהיי צמחונית וגם הרבה יותר מאושרת, נכון? נכון, אמרתי לו. נותרו פחות משש שעות, אמרתי לעצמי.

 

יניב הצטמק לנקודה קטנה בפאתי הנמל בדיוק לפני שעמדתי לומר לו את כל האמת ומה בדיוק אני חושבת עליו. עד היום אני שמחה שהתאפקתי. עד היום הוא אולי שואל את עצמו איך קרה שאחרי שבוע חורפי כל כך נעים, כל מה שהוא מצא במייל כשהגיע הביתה זה משפט ארוך אחד שתמציתו "מצטערת, לא מתאים לי". מה יכולתי לומר, שאני מעדיפה רוסטביף? אם מותרת לי שנאה עקבית אחת, לא איפטר ממנה כאן לטובת ערמת עשבים ודוחן. רוצחת הייתי, רוצחת נשארתי.

 

אבל את לא מוכרחה לכרות ראשי חסילונים לאות הזדהות. את יכולה לבקש מהאיש בחנות הדגים לעשות זאת, ויכולה גם לרכוש אותם קפואים ומנוקים. הם יקרים להחריד בכל מקרה, ואם את רק מתחילה להתיידד איתם במטבחך, עדיף שתתאמני על קפואים. רק תפשירי אותם באיטיות בתוך המקרר, ואחר כך תיפטרי מהנוזלים שהצטברו ותייבשי אותם במסננת על השיש עד שיגיעו לטמרפטורת החדר. ועכשיו, לקדרה הכי קלה והכי מרשימה שאת יכולה להכין לעצמך ולשלושה חברים טובים במחבת גדולה מאוד, או בסיר רחב ושטוח, בלי שום רגש אשם.

 

המטבחון | מתכונים שאפילו את תצליחי להכין

חומרים:

 

חצי ק"ג שרימפס

2 פלפלים אדומים

2 פלפלים ירוקים

1 בצל בינוני

10 שיני שום

15 עגבניות שרי

פחית חלב קוקוס

צרור בצל ירוק

2 כפות רסק עגבניות

מלח, פלפל שחור גרוס טרי

לנועזות - כמה רצועות של פלפל אדום חריף

שמן טוב לטיגון

 

אופן ההכנה:

 

ודאי שהשרימפס אכן נקיים: חרצי חתך בגבו של כל אחד ומשכי החוצה את החוט האפרפר. אלה המעיים שלו, ואת רוצה להיפטר מהם כי הם יכולים להכיל חול וג'יפה. כעת פרסי את הפלפלים לרצועות דקות, קצצי את הבצל, פרסי את שיני השום וחצי את העגבניות. בינתיים פתחי את פחית חלב הקוקוס וערבבי את תוכנה, כי מסע השרימפס אל הצלחת קצר במיוחד ומתרחש כולו על אש גבוהה, ואנחנו לא רוצות לטגן אותו יותר מדי.

 

חממי שמן על אש גבוהה בסיר שטוח, הוסיפי את הפלפלים ותבלי במלח ובפלפל שחור, וטגני תוך כדי ערבוב 4-3 דקות. הוסיפי את השרימפס והמשיכי לערבב על להבה אימתנית רק עד שהם משנים את צבעם לוורוד. הוסיפי פרוסות שום וערבבי, הוסיפי עגבניות וגזיזי בצל וערבבי, ולבסוף הוסיפי חלב קוקוס ורסק עגבניות, ערבבי שוב והביאי לרתיחה. זהו, גמרנו. צקי את תכולת הסיר לקדרת חרס נאה, ותרשי לחברים לטבול בגט טרי ברוטב. לזכרו של יניב אפשר להוסיף חופן נבטי אלפלפה לסלט הירוק הקטן שתגישי ליד השרימפס, ורק בגלל שהוורוד של התבשיל נראה ממש טוב עם ירוק.

 

מן המקורות

לא הביישן למד איך מביאים אישה לאורגזמה