כשהגיטרה ממשיכה לייבב

למרות כמה קטעים מיותרים, "Love", אלבום המיקסים למוזיקה של הביטלס, נותן פרשנות חדשה לקלאסיקות המוכרות והוא עומד בפני עצמו. לא רק לאוהדים השרופים

הסיפור של האלבום "Love" הוא פחות או יותר כדלקמן: מספר שנים לפני מותו, פגש ג'ורג' הריסון את גי לאליברטה (Guy Laliberte), מייסדו של תאטרון Cirques De SoleiL, בעקבות עיסוקם של השניים במרוצי מכוניות. בפגישות אלו עלה הרעיון לשלב בין מופע תיאטרלי לבין המוזיקה של הביטלס. ג'ורג' מרטין, המפיק המיתולוגי של הלהקה, גויס לכדי להרכיב שעה וחצי של נוף מוזיקלי מתאים מהמוזיקה המקורית של הלהקה, והפרויקט התגלגל בסופו של דבר למופע מצליח שהושק בלאס-וגאס ביוני 2006 בהצלחה רבה ולאלבום זה.

 

מרטין גייס למשימה את בנו, ג'יילס, והשניים – בעזרת צוות הטכנאים של אולפני אבי-רוד - החלו לנבור בהקלטות רשמיות ואלטרנטיביות של הביטלס בכדי להרכיב את הקולאז' החדש. בניגוד לאלפי גרסאות כיסוי של אמנים אחרים, מתברר

שהשניים הצליחו – בתיאום עם דרישת הבמאי של המופע, דומיניק שמפיין – ליצור מספר לא מבוטל של רצועות, שמעניקות חיים חדשים לשירים המיתולוגיים. מרטין ובנו משמשים בעצם בתפקיד זה כרמיקסרים ודי.ג'ייז הממקססים מחדש רצועות ידועות של הביטלס לכדי קטעים אקספירמנטילים. לפעמים זה עובד נהדר, לפעמים זה לא יותר מניסיון נחמד, ובמקרים אחדים זה אפילו מעצבן.

 

בכמה קטעים המיקס החדש מציג אספקטים מסוימים שהיו חבויים בשיר, ואף מעניק לנו שירים גדולים בסאונד נהדר שלא זכינו לשמוע מעולם. בניגוד למיקסים החדשים ל"לט איט בי נייקד", שהציגו צליל עדכני ופשטני שכה מנוגד לייחוד של הביטלס, מרטין הקפיד לשמור על רוח הסאונד המקורי, גם אם דאג לשפר את רמת השמע של הכלים. מטרה זו אינה פשוטה בעיקר בשל העובדה שמספר כלים הינם "כלואים" באותו ערוץ, זאת לנוכח העבודה שהביטלס נהגו להקליט בארבעה ערוצים (מ-68' במהלך העבודה על האלבום הלבן, הם עברו לשמונה ערוצים). כך או כך, מרטין הצליח כאשר שזר במקוריות את ההקלטות אחת בשנייה לכדי פרשנות חדשה וחיים חדשים, וכשזה קורה, יש לכל הסיפור הצדקה.

 

לנון היה אוהב את זה

הדיסק מתחיל עם הקולות של "Because" בשירת א-קאפלה (קרי, ללא הפלייבק האינסטרומנטלי – ולזה אין הצדקה) ועובר דרך סולו התופים של "The End" אל אקורד הפתיחה של Hard Day's Night ומשם אל "Get Back", כאשר כל הסאגה הזו מסתיימת בקטע האמצעי (Middle Eight) הפסיכדלי של "Glass Onion". מתברר שאלו נוגנו במקור במהירות זהה. אולם מאחר שהביטלס נהגו ללא קליק, מלאכת ההרכבה דרשה שעות ארוכות של עריכה.

 

למזלנו, יש מיקסים מעוררי השראה. מעל כולם, "Being For The benefit Of Mr. Kite", שהחליף את הסולו המקורי (החלוצי למדי, שנוצר מעשרות סרטי הקלטה שהודבקו רנדומלית ונוגנו לאחור) בסולו אורגן ההאמונד הכביר של בילי פרסטון ב"(I want You (She's So Heavey" יחד עם הדיסטורשנים של "הלטר סקלטר". ללא ספק, שיחוק. עוד מיקס מעניין הוא השילוב של "Within You Without You", הידוע כקטע ההודי של "סארג'נט פפר" על הברייק-ביט של "Tommorow Never Knows". ומשם מעבר מוצלח ל"לוסי ברקיע היהלומים". רגע נוסף של נחת הוא הרמיקס ל"Octopus's Garden" יחד עם עיבוד המיתרים של "Goodnight" (החותם את האלבום הלבן), שמעניק לשיר עומק ובגרות שלא היו לו בהקלטה המקורית. שיר נוסף שזוכה לטיפול שרוט למדי ונפלא כאחד הוא "Sun King", שמנוגן כולו לאחור. זה יצא לגמרי במקרה, אבל מרטין מאמין שלנון היה אוהב את זה (על האלבום מיקס זה זכה לשם "Gnik Nus").

 

עם זאת, הדיסק כולל מיקסים מיותרים לחלוטין, ביניהם "Help", ו"Hey Jude", שזוכה בסוף השיר, על רקע צעקות ה"וואה"

ה"ג'וד" וה"נה-נה-נה" של מקרטני לאתנחתה של להקת פאבים במופע חי. מביש ואנטי-סטייליסטי בעליל. גם "A Day In The Life", שמתחיל בדמו המקורי של השיר ועובר להקלטה עצמה אינו מעניק תובנות חדשות. המיותר מכולם הוא "שדות תות לנצח", בו מרטין עשה שימוש בהקלטה הראשונה של הלהקה באולפן ושוזר בה בין היתר סולואים ממספר שירים (ביניהם סולו הקרנות של "סארג'נט פפר", סולו הקלידים של פיגיז, והסוף של "הלו גודביי"). סחטיין אולי על העריכה, אבל זו רק מורידה את הרגש המקורי והעמוק של השיר.

 

מבין המיקסים החדשים שמעניקים עדנה לשירים אפשר למצוא את "Something", שמתחיל כאן ללא האינטרו המפורסם, ונוסק לאורך כל הדרך. וכמובן "While My Guitar Gently Weeps". מרטין השתמש בדמו האקוסטי של השיר וכתב לו עיבוד לרביעיית מיתרים (התוספת החדשה היחידה בכל ההקלטות). והוא שוב עושה את זה עם מעוף ודמיון. זה מרגש עד דמעות, ורק בשביל זה כל הסיפור היה שווה.

 

בהתחלה חששתי שהסיפור של "Love" יהיה מיותר כמו "לט איט בי נייקד", אלא שיש בו די מקוריות בכדי שאלבום זה יעמוד כיצירה של ממש. הדיסק אומנם מיועד בעיקר לאוהדים השרופים של הלהקה, אך גם מאזינים חדשים יוכלו להכיר את הלהקה מזווית אחרת ועדכנית יותר, נאמר, מתוך התרבות הדי.ג'יי שדואית. וזו - כשלעצמה, אתם יודעים – עסקה מאז ומתמיד בחינוך.