"אני יותר רגיש לסבל אנושי"

מאחורי הגב שלכם, שי גולדשטיין התחתן, הביא ילד, עבר ליישוב בשרון, והכי מוזר - התרכך. סמדר שילוני פגשה אותו לקראת הסדרה החדשה "בשורות טובות" שבה הוא מגלם תפקיד שהוא כל מה שהוא לא

כבר בטלפון הרגשתי שמשהו לא בסדר. לפני חמש שנים בערך הכרתי ב"רדיו תל אביב" בחור בשם שי גולדשטיין, בחור נמרץ (בדרכו), ציני, חד, עוקצני, כל מה שבחורות מזוכיסטיות אוהבות. היתה לנו נקודת השקה יומית אחת שחיבבתי במיוחד – הוא הקריא לי את הפינה שלו אצל "היפות והאמיצות", ואני תפקדתי על תקן קלדנית מרצון. לפני השיחה איתו השבוע העלתי באוב את התקופה ההיא, אבל כבר בדקה הראשונה של השיחה הבנתי שסיגלתי לעצמי את המוד הלגמרי לא נכון. הגיע הזמן להחליף סרט. להתראות שי גולדשטיין המרוחק והסרקסטי, תעשו מקום לגולדשטיין המפויס והרך.

 

כן, הוא עדיין מגיש עם דרור רפאל את התוכנית היומית שלהם ב"רדיו תל  אביב". אבל על הדרך הוא הספיק להתחתן עם מישהי שהוא מכיר מהעבר הרחוק, להביא ילד, לצאת מהעיר, להעלות תוכנית בטלוויזיה, להוריד תוכנית בטלוויזיה, להופיע בפרסומת לספקית אינטרנט, לעצבן כמה טוקבקיסטים, להכיר מבפנים בתי משפט. תודו שיש בזה אלמנט מרכך. כשאנחנו יושבים בקפה ומסביב מתפתחת קקפוניה של קולות אנושיים, הוא מצטרף לרטינות שלי על הרעש, אבל ברכות. מחויכת. מפויסת כבר אמרתי?

 

"בא לי לקום ולצעוק 'שקט!' זה יעזור תדעי לך. תיכף כולם יורידו את הווליום".

 

ומה אחר כך?

 

"אז יגידו שאני משוגע, אז מה. אני רגיל לזה, אומרים שאני משוגע, מה אכפת לי. לא משוגע, מטורף. כן, תשמעי. נראה לי שאנשים שצופים בטלוויזיה או שומעים רדיו, חושבים שאני קצת מטורף".

 

מי אומר?

 

"לא יודע. לא אומרים?"

 

אומרים לך אישית?

 

"כן".

 

אני חושבת שזה יותר סוג של אנטגוניזם.

 

"את חושבת?"

 

אתה קורא טוקבקים?

 

"לפעמים. אני לא מגיב, שיהיה ברור. אני קורא, זה מעניין, אני אוהב לקרוא את התגובות של האנשים. זה נותן לי תחושה שהם יותר מטורפים ממני. רוב האנשים שכותבים טוקבקים הם די.. זאת אומרת, כותבים דברים מטורפים לחלוטין. אבל גם אז, הטוקבקים הם תמיד לפה או לפה".

 

וברחוב?

 

"בדרך כלל אומרים ברחוב דברים טובים. עוד לא קרה שמישהו פנה ואמר דברים לא טובים. לפעמים אומרים 'אני אוהב אתכם, אבל אתם קצת מגזימים'. זאת תגובה שאני שומע הרבה".

 

ומה זה עושה לך?

 

"שום דבר. זה לא אכפת לי".

 

התגובות שאתה מקבל לא מזיזות לך? חשבתי שלעורר תגובה זה חלק מהרעיון בסאטירה.

 

"נכון, אז זה סימן שאני עושה משהו שיש לו משמעות, שאנשים מגיבים אליו, לטוב ולרע".

 

אם היית מקבל רק תגובות מפרגנות, היית מודאג?

 

"לא. כמו שאני לא מצפה שכולם יאהבו הכל. כל עוד זה מוציא מהאנשים משהו  זה שווה".

 

מה לדעתך מכעיס את הטוקבקיסטים?

 

"לא נראה לי שזה תמיד קשור ישירות לדברים שאנחנו אומרים, אנשים באים עצבניים. בטוקבקים אנשים פורקים את ה..."

 

אצלכם פורקים יותר.

 

"אנחנו כנראה מעוררים המון אמוציות, מן הסתם. וזה בסדר, שיפרקו. אני גם לא נעלב. נשבע לך שלא. גמרתי עם זה".

 

היית שם?

 

"כן, אני זוכר את הפעם הראשונה שהופעתי בטלוויזיה בתוכנית של מירב מיכאלי, ואחד המבקרים כתב שאני בור ועילג. מה יותר גרוע מזה? על הפעם הראשונה חטפתי, וזה חיסל אותי. התמוטטתי. ומאז? בור ועילג, חופשי".

 

מה, התחסנת?

 

"אני חושב שאני מאמין במה שאני. זה לא שאני לא קורא ביקורות, אני כן קורא, ומתייחס אליהן. יש כאלה שאני מעריך יותר ויש פחות. אבל בטוקבקים כותבים דברים כמו 'שני מכוערים', דברים כאלה. מה זה רלוונטי?"

 

ברדיו אין פידבק

את מנת הגולדשטיין שלכם תוכלו לקבל כבר הערב (ד'), בסדרה "בשורות טובות" שעולה בערוץ 2 ("קשת"). גולדשטיין יגלם שם את ליאור, החבר המפיק של שי אביבי, שעומד במרכז הדרמה הקומית הסמי-דוקומנטרית. ליאור הוא כל מה שגולדשטיין הוא לא ("אינטרסנט קר לב וחומרני, שדואג רק להצלחה של עצמו"), עם כמה שורות שנראות כמו קריצה לגולדשטיין שאנחנו התרגלנו לצרוך ("הכל מותר, העיקר להצחיק, אה? לא מוצא חן בעיני ההומור המתחכם הזה"). חוץ מזה הוא התברג (לא לבלבל עם התברגן) סופית בפאנל של "מועדון לילה", שהעונה השנייה שלה תעלה כבר ביום שישי הקרוב, באותו הערוץ.

 

זה מרגיש כמו לחזור לסאטירה בטלוויזיה?

 

"תרשמי חוכך. לא יודע, האמת קשה לי נורא עם ההגדרות האלה של סאטירה. אני אומר מה שמצחיק אותי ונוגע לי ומעניין אותי ולא תמיד זה סאטירה".

 

פעם היו לך הגדרות.

 

"דווקא לא. לאורך תקופה היו מגיעים כל מיני סטודנטים עם עבודות גמר כאלה על סאטירה - זה נושא שסטודנטים מרבים להתעסק בו - וישר באים אלינו. ואף פעם לא היו לי תשובות. מאיפה אני יודע מה זה? זה כמו לשאול מה זה קומדיה".

 

מצחיק.

 

"לא רק. לא משנה, התוכנית לא מגדירה את עצמה כסאטירה. היא עושה גם סאטירה, אבל בעיקר פאן, ואני בא לשם בגלל זה, וגם כי אני חייב את החידוש".

 

ומה חדש?

 

"עבודה בתוך צוות גדול, קודם כל. ומול קהל, שזה אומר פידבק מיידי על כל דבר. אני לא מכיר את זה, ברדיו אין פידבק, אתה אומר משהו ואין תגובה".

 

כיף?

 

"מאוד. אבל יש בזה גם משהו מלחיץ, כי אם זה לא חיובי באותו הרגע זה פחות נעים".  

 

אני יותר רגיש לסבל אנושי 

אני מנסה בגוגל את כל הווריאציות. "לשי גולדשטיין נולד בן", "בן נולד לשי גולדשטיין", "שי גולדשטיין התחתן", "שי גולדשטיין נשא אשה". נאדה. החיים האישיים של גולדשטיין נעדרים מהרשת העולמית הרחבה, בשום מקום לא כתוב שלפני כמה שנים הוא התחתן עם החברה שלו, שכבר שלוש ומשהו שנים הוא אבא, שלפני שנתיים ומשהו הם ארזו את עצמם ועברו לישוב קהילתי בשרון, ששם הוא נהנה בעיקר מהשקט, כי הוא "מאוד אוהב לסיים את היום עבודה ולצאת מהעיר".

 

אז מצד אחד אתה פחות ציני, ומצד שני דברים מפריעים לך יותר?

 

"כן, כואבים לי יותר".

 

מה כואב היום שלא כאב אתמול?

 

"(שתיקה. שי מתייסר). זה נשמע נורא, אבל אני יותר רגיש לסבל אנושי. אבל זה נשמע נורא. נכון שזה נשמע נורא?"

 

למה נורא? כי זה פוגע בתדמית שהיתה לך או כי זאת קלישאה?

 

"זאת קלישאה נוראית, אבל גם להיות הורה זה קלישאה. יש לי חבר שנולדה לו ילדה הרבה לפני שאני נכנסתי לכל זה, ודבר ראשון שאלתי אותו איך זה להיות הורה, וזה מה שהוא ענה לי 'זה אוסף של קלישאות'. אבל כשאתה חי את הקלישאות האלה, הן כבר לא קלישאות, אלא הדבר הכי אמיתי שיש. זה קלישאה כל עוד זה קורה למישהו אחר. כשזה חלק מהחיים שלך, זאת המציאות, זאת האמת".

 

זה פשוט קורה כשנולדים ילדים?

 

"אשתי אומרת שכשנולד ילד, נולד גם אבא. וזה ממש ככה. בלילה הראשון בבית חולים, כשהיה לנו מה שנקרא רומינג - זה מושגים של הורים, כשהילד נמצא עם ההורים בחדר בלילה הראשון - מגמה מאוד נכונה בעיני - בפעם הראשונה ששמתי אותו עלי, באותה שנייה זה קרה. וזה מדהים, באמת".

 

אז כבר אין לך בעיה עם מה שקוראים לו התברגנות?

 

"מה זה התברגנות? אני קורא עכשיו ספר שנקרא 'אאוטסיידרים ומורדים'. והבורגנות שם מוצגת כתכלית הרוע. אני מגזים – תכלית הרדידות, חוסר האכפתיות, הנהנתנות והניוון. הסגידה לדברים השטחיים, התכנסות בתוך עצמך והעדר הרגישות ל... בסדר, לסבל האנושי. בקונטקסט הזה אני לא רואה את עצמי כבורגני. נדמה לי גם שבורגנות היא לא משהו שתלוי במקצוע או במצב  הכלכלי שלך".

 

אין שום דבר ציני בלהיות אבא

כבר חמש שנים שגולדשטיין ורפאל מתפעלים את מה שהפך מגג זוגי לתוכנית הדגל של FM102, תוכנית שכמו התהלוכה של הצמד בין ערוצי הטלוויזיה, הספיקה לעבור מהערב המאוחר לבוקר המוקדם, וממוקמת עכשיו אחר הצהריים. שיחות הטלפון המפתיעות עדיין בתפריט, המנה אותה מנה, רק השפים קצת אחרים. "אני חושב שהיום התוכנית פחות אגרסיבית, פחות סאטירית כאידיאל", הוא מאשר. "יש הרבה יותר דברים שהם סתם פאן והומור".

 

איך זה קרה?

 

"התבגרנו, לא?"

 

כן, זה טוב. העם רוצה לשמוע שהתבגרתם.

 

"נו, אנשים מתבגרים זה תהליך טבעי. אני לא במקום שהייתי בו לפני שש-שבע שנים. זה מקום אחר לגמרי, אי אפשר לברוח ממנו, ולא צריך. אסור".

 

איך התוכנית מושפעת מהעובדה שאתה אבא?

 

"טווח הנושאים שאני מתעסק בהם התרחב. חוץ מזה כשיש משפחה, או עם כל מה שקשור לילד וזוגיות, אין מקום לציניות. אין שום דבר ציני בלהיות אבא".

 

לא צריך להיות קצת ציני בשביל לעשות סאטירה?

 

"הציניות לא נעלמת לגמרי, אבל היא הופכת להיות כלי, לא דרך חיים. לא קו אופי. היא יותר משהו שאני משתמש בו כשאני רוצה, הוא לא קיים בילד-אין".

 

ויותר נעים ככה?

 

"הרבה יותר. בציניות יש המון רעל, אני חושב. יש בה משהו קשה, אין בה רכות".

 

היום אתה יכול להרגיש מתי מישהו ייפגע ממשהו שתגיד?

 

"אני יכול. יש את הרגישויות הלאומיות, שיותר קל לצפות אותן, וברמה האישית היום אני הרבה יותר נזהר לא לפגוע באנשים, שאין באמת סיבה לפגוע בהם. אנחנו פחות יורים לכל הכיוונים בלי לשים לב לאן. יש יותר רגישות היום, ועדיין, אני תמיד מופתע שמישהו מנפגע ממשהו שאני לא רואה סיבה להיפגע ממנו".

 

אז אתם מרגיזים פחות.

 

"מה זה מרגיזים פחות, זה לא שאני חותר להרגיז, כי אני לא. אין לי צורך להרגיז אנשים, הם גם ככה מורגזים. אבל כן, באופן טבעי אני הופך להיות פחות מרגיז".

 

בעונה החדשה של מועדון לילה הוצמדו לגולדשטיין שני כותבים מטעם התוכנית, רמי דבורה ויריב גוטליב (אח של אורי), מה שלא משאיר לי ברירה, אלא לחטט במצב הזוגיות עם דרור. בכל זאת נחקקו בדברי הימים של הטלוויזיה סיפורים על שני אלה, שמתסגרים מונוגמית בחדר לקראת התוכנית, כותבים הכל לבד ולא מרשים לאף אחד להשחיל מילה. "הכל בסדר בזוגיות שלנו", מבטיח גולדשטיין. "כשהתחלנו היינו מאוד צעירים, והיום כל אחד מתגבש לכיוונים שונים, יש תהליך

 של התרחבות החוצה, זה תהליך טבעי"

 

ועל שניכם עובר תהליך דומה?

 

"בדברים מסוימים אני חושב שכן, אבל את יודעת, אנחנו אנשים שונים במהותנו".

 

לא, לא, לא, אתם אותו בנאדם.

 

"אנשים חושבים שאנחנו אותו בנאדם. פעם היתה קריקטורה שלנו בתור מפלצת עם שני ראשים. פעם זה שעשע אותי, היום זה נראה לי נורא, מי שצייר את זה, מה הוא חשב עלינו?"  

  

יש משהו שכבר נמאס לך שמדברים איתך עליו?

 

"כן, גבולות הסאטירה. הדיון האינסופי והמתיש הזה, לא מוכן לדבר על זה. זה דיון ארוך כמו הגלות והוא לא נגמר ולא מתחדש, ומשעמם בעיני".