חצי שנה בלי משכורת: אין כסף אפילו לתרופות

השביתה הגדולה של ההסתדרות הוכרזה בניסיון לפתור את סוגיית אי תשלום המשכורות לעובדי הרשויות המקומיות, המועצות הדתיות ועובדי הכבאות. אז איך חיים כשהמשכורת לא נכנסת כבר חצי שנה? ניסים יוסף מרחובות לא קונה לעצמו תרופות, יואל נתן ישן במכונית ווגיה קאדי לא קונה לילד את הממתק שהוא ביקש

מאחורי הרעש הגדול שמעוררת השביתה הכללית של ההסתדרות, עומדים אנשים שכבר תקופה ארוכה לא קיבלו את משכורתם. הם כבר כמעט לא זוכרים מתי הפעם האחרונה שנרשמה בדף החשבון שלהם תנועה חיובית, וכשהפקידה בבנק רואה אותם כבר ברור לה שהם לא הגיעו כדי להפקיד כסף. עבורם, השביתה הזו היא לא מטרד, היא התקווה לחזור ולחיות כמו בני אדם. 

 

ניסים יוסף, עובד המועצה הדתית ברחובות ואב לשמונה ילדים, הוא חולה אסטמה כרוני שצריך ליטול תרופות מדי יום ביומו. אולם מאז שהפסיק לקבל משכורות, מצבו הכלכלי הידרדר והוא לא יכול להרשות לעצמו לקנות את התרופות בכמות הנדרשת. "אני יודע שאני חייב לקחת את התרופה כדי לשפר את המצב הבריאותי שלי, אבל אני לוקח אותה רק פעמיים בשבוע, כשאני ממש לא יכול לנשום", הוא אומר. 

 

יוסף משתדל שלא להשאיר את ילדיו רעבים, אך מתקשה לרכוש להם לבוש בסיסי. "הילדים שלי גדלים, ואני לא יכול להרשות לעצמי לקנות להם נעליים. עכשיו הגיע החורף והם עדיין הולכים עם הנעליים מהשנה שעברה. הם מתלוננים שזה לוחץ להם, אבל אין לי כסף לקנות להם זוג נעליים, אפילו זול ביותר".

 

יואל יוסף נתן, אב הבית של המועצה הדתית ברחובות, ישן כבר כמעט שנתיים במכוניתו, שאותה החנה מתחת לדירתה של חמותו. לפני כן הוא גר בשכירות, אך משום שהתקשה לשלם עבור את שכר הדירה, נזרק לרחוב. "לא קיבלתי משכורת כבר חמשה חודשים, וגם כשאנחנו מקבלים, זה לא נעשה באופן מסודר", הוא מספר.

 

השביתה. יש סיבה (צילום: ניב קלדרון)

 

"פשוט מטפטפים לנו 20 או 30 אחוז מהמשכורת כל כמה חודשים, ונורא קשה לשרוד ככה. אחרי שפינו אותנו מהדירה, עברנו לבית של חמותי. זו דירה מאוד קטנה ולא היה שם מקום לכולם, ואני נאלצתי לישון ברכב שלי מתחת לבית. לאחרונה היא נסעה לחו"ל לכמה חודשים ועכשיו אני יכול לישון בדירה כמו בן אדם".

 

לנתן שני ילדים, תאומות בנות ארבע, וכדי שלא יחושו בחסר הוא עובד כל ערב כקופאי במסעדה כדי שיצליח לפנק אותם עם מעט ממתקים. "לא שילמתי מים וחשמל כבר כמה חודשים, אבל אני מעדיף שהמשפחה שלי לא תשב רעבה מאשר לשלם להם. למכולת השכונתית אני כבר לא נכנס כי יש לי שם חוב של 3,000 שקל ואין לי איך להחזיר את זה. אני מרגיש שנקלעתי למצב ללא מוצא... אין לי משכורת ובבנק כבר לא נותנים להגדיל את המינוס, אני אוהב את העבודה ואם הייתי מקבל משכורת בזמן, הייתי חי בכבוד".

 

חי בתוך סיוט

מצבם של עובדי מועצת חורפיש לא הרבה יותר טוב, ורובם לא קיבלו משכורות כבר יותר מחצי שנה. עובדי המועצה כבר כמעט התרגלו לחיות מהיד לפה, לקחת הלוואות מחברים ולהתחנן בבנק שיגדילו להם את תקרת האשראי. 

 

"אם הייתי חי בעיר, אני ומשפחתי כבר מזמן הינו מחטטים בפחי אשפה", אומר וגיה קאדי, מנהל המחלקה לפיקוח ואיכות הסביבה בחורפיש. קאדי, בן 42 אב לשלושה ילדים ומפרנס יחיד במשפחתו אושפז לפני מספר חודשים בבית חולים בשל לחצים בחזה ובעיות לב. לדבריו, הבעיות הבריאותיות החלו לאחר שלא השתכר ונקלע לבעיות כלכליות קשות.

 

"כבר שמונה שנים שאני נמצא בתוך סיוט. אני לא מקבל משכורת סדירה ומתקשה לשרוד. כל יום אני קם בבוקר, וכמו כל עובדי המועצה הולך לעבודה בלי חשק כי אני יודע שמאמצי יישארו ללא תמורה. זה חלום רע שלא נגמר, אפילו כסף לתרופות אין לי. המדינה פשוט הופכת אותנו לעבריינים - אם הייתי חי בעיר והיילד שלי היה קודח מחום בלי שיהיה לי כסף לקנות לו אקמול, פשוט הייתי פורץ לבית מרקחת".

 

אחרי שלקח את כל ההלוואות האפשריות בבנק ובזבז את חסכונותיו, נאלץ קאדי לפנות לאביו בכדי לקבל תמיכה כספית ולקנות אוכל לילדים. "אני מרגיש מושפל", הוא אומר. "לפני כמה ימים ההורים של אשתי הגיעו לביקור והביאו איתם שקיות של אוכל ומצרכים בסיסיים מהסופר. אחים שלי באים לבקר, ואחרי כל ביקור כזה אני מוצא כסף על השולחן, הם מנסים להשאיר אותו בצורה כזו שלא אראה מייד ולא אפגע, אבל בכל זאת זה משפיל מאוד... אני לא יכול לתאר במילים את מה שאני מרגיש כשאחד מילדיי הקטנים מבקש לקנות ממתק קטן ופשוט אין לי כסף להיענות לו".