פרארי חוגגת - האנזו אגדה

חושבים שאתם יודעים הכל על המותג פרארי, מהחשובים והיוקרתיים בעולם בכלל, ובתחום הרכב בפרט? ערוץ הרכב צולל להיסטוריה של המותג הנחשק בעולם, שחוגג כעת 60 שנה לאגדה

אין כמעט אף אחד שלא מכיר את השם פרארי. אפילו בישראל הקטנה, שמעולם לא זכתה לשיווק רשמי של המכונית. אלא שלא כולם יודעים שאחד משמות המותג החשובים והמפורסמים בעולם, נולד בכלל בשל מצוקה כלכלית ובחוסר רצון מופגן של מייסדו. בכתבת "נא להכיר" הפעם נצלול למעמקי ההיסטוריה של יצרנית הרכב הנחשקת וננסה לספר פרטים שלא ידעתם על האיש מאחוריה, על המכוניות ועל המורשת.

פרארי 195S, שנת 1950. בתמונה העליונה: פרארי 410 ספורט-ספיידר 1955

 

כעת, כשפרארי חוגגת 60 שנה להיווסדה, אין זמן טוב יותר ממחווה ליצרנית המכוניות האהובות בעולם. אבל אין פרארי בלי אנזו, המייסד האגדי, וכתבה זו תתמקד בעיקר בו.

 

האנזו אגדה

אנזו פרארי (שחי בין השנים 1988-1898), רצה רק קבוצת מירוצים. מייסד פרארי החל את דרכו המוטורית המשמעותית בדיוק כך - כמנהל חטיבת הספורט המוטורי של אלפא רומיאו בשנת 1920. אנזו, יליד אמיליה-רומאנה שבאיטליה, מעולם לא רכש השכלה גבוהה, אך כבר בצעירותו חיפש עבודה בפיאט, שדחתה אותו. אותה פיאט, שחצי מאה מאוחר יותר, חיזרה אחריו כדי שימכור לה את פרארי.

דינו (על שם בנו המנוח של אנזו, היחידה ללא סמל פרארי) ומאחוריה 328

 

עד לקבלת התפקיד הנחשק באלפא רומיאו, רכש אנזו ניסיון מוטורי - הן בתחום המירוצים והן בנושאים טכניים - בעבודה שביצע עבור CMN, יצרנית רכב איטלקית שנעלמה זה מכבר. עם הצטרפותו לאלפא רומיאו, החל אנזו בהכשרת נהגי מירוץ ובתכנון מכוניות עבור החברה. זאת, לאחר שקריירת המירוצים האישית שלו לא התקדמה כמצופה. עם השנים פיתח אנזו חיבה לאחורי הקלעים, בהם נותר עד למותו בגיל 90.

 

קשה להבין את פרארי בלי אנזו, וזה מתחיל עוד בסמל הסוס הצוהל. סברות רבות הושמעו מדוע נבחר דווקא סמל זה, מרביתן מופרכות וקלושות. בהעדר אישוש רשמי של הבוס הגדול, השמועה המקובלת שהשתרשה נוגעת לאגדת תעופה איטלקית - פרנצ'סקו בראקה. מי שנחשב במלחמת העולם הראשונה לגדול הטייסים האיטלקים, עיטר את מטוסו בסמל שחור לבן בדמות סוס צוהל. רבים מאמינים שבראקה אימץ את הסמל ממטוס גרמני שיירט, שכן קיים דימיון ניכר בינו לבין סמלה של העיר שטוטגרט.

פרארי 126C2 משנת 1982, שנה בה זכתה בתואר האליפות עם דידייר פירוני ופטריק טמביי (שלא זכו בתואר הנהגים)

 

בכל מקרה, האגדה מספרת כי הרוזנת פאולינה בראקה, אימו של הטייס הנודע, פגשה את אנזו פרארי לאחר שבנה נהרג בסוף המלחמה, והציעה לו להשתמש בסמל הסוס כקמע מזל. אנזו נעתר לבקשתה, וסמל פרארי קם לחיים על רקע צהוב (צבעה הרשמי של מודנה, בה פעל באותם ימים). לראשונה שימש הסמל במכוניות אלפא רומיאו למירוצים, ורק לאחר מכן בחברה שהקים אנזו על שמו. סמל הסוס הצוהל מכונה באיטלקית "Cavallino Rampante", שזה בתרגום חופשי "סוס פרא קטן".

 

יצרנית נולדת - בלית ברירה

התהליך להפיכת אנזו ליצרן רכב עצמאי, החל לקרום בוכנות ושסתומים בשנת 1929, אז יוסדה "סקודריה פרארי" (Scuderia היא אורווה באיטלקית, ובהקשר המוטורי - זוהי סדנה או קבוצת מירוצים). מכוניות ראשונות - עם מנועי אלפא רומיאו - ראו אור בשנת 1935, ואומצו מייד על ידי היצרנית שנחשבה כבר אז לגדולה ומבוססת. אנזו, מונה למנהל התוכנית הספורטיבית של היצרנית.

הפרארי האמיתית הראשונה - 125S משנת 1948

 

אלא ששיתוף הפעולה בין הצדדים לא החזיק זמן רב. מחלוקות אישיות בין אנזו לבכירי אלפא רומיאו, בסגנון איטלקי ידוע, הובילו לפרישתו מהיצרנית בשנת 1939. זאת, שנה לאחר שאלפא הודיעה על הקמת קבוצה רשמית תחת שמה, והציעה את תפקיד ההנהלה לאנזו. כך התחילה הקריירה העצמאית.

 

זמן לא רב לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה, במהלכה הופצצה סדנת המירוצים של פרארי. עובדה זו גררה את אנזו לקשיים כלכליים כבדים ולעשות מהלך אותו קיווה שלא יצטרך לבצע לעולם: להקים חטיבת מכוניות כביש.

פרארי GTO משנת 1984

 

כן, קשה אולי להאמין, אבל אנזו החל לשווק מכוניות סדרתיות רק כדי לעשות כמה לירטות, ובמטרה מוצהרת לממן את עסקי המירוצים. עלויות הפיתוח של מכוניות המירוץ, עמידה בתקנים והעסקת צוות ה"סקודריה", הכריחו את האיטלקי הגאה למחול על כבודו ולעסוק במה שלא אהב - שיווק. למעשה, אנזו הביע לא אחת את מורת רוחו מהעניין, כשהסביר כי לדעתו הלקוחות קונים את מכוניותיו מהסיבה הלא נכונה. מהי? בעיקר הפוזה, הרצון להתהדר במכונית יוקרתית ונחשקת. אנזו האמין - כבר בימים הראשונים - כי מכוניותיו נמכרות לאנשים שלא מנצלים אותן לשימוש הייעודי, נהיגה ספורטיבית.

 

ואם צריך דוגמה לזלזול הזה בלקוחות, אין טובה מזו הבאה: בראשית שנות ה-60 פנה לאנזו לקוח לא מרוצה, והתלונן על תקלות במכונית הפרארי שרכש. אנזו, בתגובה, הסביר לאותו לקוח שהבעייה היא לא במכונית - אלא ביכולת הנהיגה שלו - וסירב לתקנה. בתגובה, החליט אותו לקוח לנקום ולהקים יצרנית מכוניות ספורט משלו. אתם מכירים אותה. קוראים לה למבורגיני, וללקוח הממורמר שהביא לנו את השור הזועם קוראים פרוצ'יו למבורגיני. אין כמו איטליה.

פרארי 365GTB דייטונה, 1968

 

ההווה

ההיסטוריה של פרארי, מיצרניות הרכב החשובות והנחשקות בעולם, רוויה בכמה ממכוניות הספורט המרשימות בתולדות תעשיית הרכב. בעיקר תודות להילת המירוצים, ולשפע ניצחונות בפורמולה 1 לאורך השנים, הצליחה פרארי לבסס

עצמה בצמרת של מכוניות הספורט, גם אם לא תמיד היו מכוניותיה אמת מידה לאיכות, חדשנות או ביצועים.

 

פרארי ידעה בזמנה כיצרנית עליות ומורדות - ממש כמו התעשייה האיטלקית כולה. הצרות הגדולות באמת הגיעו בשנות ה-60, אז נאלץ אנזו למכור חלק מהחברה שהקים לפיאט, במהלך שחסם בסופו של דבר את פורד. זו האחרונה, עדיין בראשות הנרי פורד השני (נכדו של המייסד, הנרי פורד), הגישה הצעת רכישה נדיבה אך אנזו דחה אותה על הסף. בתגובה, פתח הנרי פורד בקמפיין מירוצים מצליח והביך את פרארי על המסלול.

פרארי 599GTB פיוראנו, 2005 (צילום: רועי צוקרמן)

 

בשנת 1969, חיזקה פיאט את מעמדה כבעלת הבית של פרארי עם 50% מהמניות. נתח זה גד עדל ל-1988 ל-90%, אך הצטמצם לאחרונה בשל הקשיים הכלכליים בהם היתה פיאט מאז 2002. כיום מחזיקי המניות בפרארי הם פיאט (85%), פיירו פרארי (בנו של אנזו) שמחזיק ב-10%, וחברה נוספת המחזיקה ביתרה.

 

אחרי מותו של אנזו ב-1988, ביום שהפך לכמעט יום אבל לאומי על אחד מגדולי התעשיינים האיטלקים, הנציחו בפרארי את זכרו עם מכונית על מרשימה - האנזו. מכונית זו הציעה מנוע V12 (כמו שאהב הבוס המנוח), עם 660 כ"ס ומהירות מרבית של 350 קמ"ש. אנדרטה, כמו שרק לגדולים באמת מגיע.