כמו כל אב טרי, גם אני התרגלתי בחודשים האחרונים לעשות דברים שנראים לי מיותרים לגמרי - ולא לעשות דברים שנראים לי חיוניים לגמרי, אבל מספיק לדבר על סקס - למשל, נוהל חילוץ שיהוק. כלומר, לא ברור לי איזה תועלת גלומה בתרגולת הטפיחה שלאחר הארוחה חוץ מהעובדה שגרעפסים זה מצחיק, ובכל זאת אני מבצע אותה בלי לשאול שאלות. מה שאי אפשר להגיד על הנוהל שנראה לי הכי מיותר: סטריליזציה.
"תסבירי לי", הקשיתי על שרה בפעם הראשונה שדחפתי ערמה של בקבוקים ופטמות לתוך המיקרוגל, ואני מקשה עליה עד היום, "מה ההיגיון בזה. אתה עושה סטריליזציה לבקבוק, ואז ממלא אותו מקופסת מטרנה שלא עברה סטריליזציה. איך בדיוק זה אמור להגן על הילדה מחיידקים?". שרה לא ענתה לי, אבל מהמבט שלה יכולתי לנחש שגם היא מהרהרת במשהו שלא עבר סטריליזציה.
ומילא הבקבוקים, שאותם לפחות אתה דן ברותחין; לאחרונה רכשנו סט כפיות האכלה מפלסטיק, שהוראות ההפעלה שלהן כוללות סטריליזציה בפושרין. מים שחוממו ל-70 מעלות, ליתר דיוק. עכשיו, אם זיכרוני מאיזה סרט שראיתי באחד מערוצי המדע אינו מטעני, בקטריות לא מתות כשאתה משליך אותן למים בטמפרטורה הזאת: הן עושות בהם אמבטיה. וחוץ מזה, איך אני אמור לחמם נוזל ל-70 מעלות בדיוק? מה אני, לואי פסטר?
אלא שלאחרונה אני יכול רק להתגעגע לימים שבהם האיום הכי גדול על בריאותה של בכורתי היה בקטריאלי - והדאגה הכי גדולה שלי היתה שאני מתחיל להישמע כמו ליאונרדו דיקפריו ב"הטייס" - כי הבת שלי למדה איך לעמוד על שתיים. זה אומר שבמקום צרפתי בשם פסטר, עכשיו יש לה עסק עם אנגלי בשם ניוטון. ותשמעו, זה לא כוחות.
די לך ילדה
אומרים שעם הזמן אתה לומד לזהות את סוגי הבכי השונים של התינוק, ובניגוד לדברים אחרים שאומרים לך שיקרו עם הזמן - טוב, די, אמרנו שלא מדברים על סקס - אני יכול להעיד שזה נכון.

תוך כמה חודשים, ההבדלים בין בכי-רעב לבכי-עייפות לבכי-משעמם-לי נעשים ברורים כמו אלה שבין שיחה נכנסת להתראת ס.מ.ס. אלא שעכשיו נוספה לגלריית הצלילים של ר' התראה חדשה, שמצד אחד אין לטעות בה כבר בשמיעה ראשונה - ומצד שני, להשתיק אותה זה לא עניין פשוט כמו להאכיל או להרדים או לשעשע. אני מדבר, כמובן, על בכי-נפלתי-ונורא-כואב-לי. בכי-ייתכן- שנגרם-לי-נזק-מוחי-ואתם-פשוט-נתתם-לזה-לקרות. בכי-אתכם-ליצחק-קדמן.
בניגוד לסוגי הבכי האחרים שתוארו לעיל, ושפתוחים לאינטרפרטציה האינדיבידואלית של כל תינוק, בכי יצחק קדמן נשמע פחות או יותר אותו דבר אצל כולם. המאפיין המובהק ביותר שלו הוא הפאוזה שמופיעה בין המכה לבכייה, ומתארכת ביחס ישר הן לעוצמת החבטה והן למשך הבכי שיבוא אחריה: הנוסחה המדויקת היא e (אנרגיית הבכי) שווה ל-m (עוצמת המכה) כפול c (אורך הפאוזה) בריבוע. אבל המאפיין העיקרי של בי"ק הוא לא השקט שלפני הסערה, אלא הסערה עצמה. ואין בעולם פאוזה מספיק ארוכה כדי להתכונן אליה.
בכי סטנדרטי - של שעמום, עייפות, רעב או אפילו כאב קל - הוא בסך הכל דרכו של התינוק לדווח לך על מצוקה כלשהי. בכי יצחק, לעומת זאת, הוא דרכו של התינוק אל המצפון שלך. זאת לא תלונה; זאת צווחה מעומק הגרון וממעמקי הלב, שמדווחת לך (ובתור בונוס, גם לכל מי שנמצא במקרה בטווח שמיעה) שהיצור חסר הישע שאמור להיות תחת השגחתך ספג פגיעה איומה - ושזה לגמרי, אבל לגמרי, באשמתך.
כשהבת שלי רק למדה לזחול, חשבתי שאין אחריות כבדה יותר מאשר לרדוף אחריה ברחבי הבית ולוודא שהיא לא מרווה את צימאונה במעט אקונומיקה. אלא מה, שבאותם ימים רחוקים של לפני שבועיים-שלושה לא היה צריך להציל אותה מכלום חוץ מעצמה. עכשיו לך תציל אותה מכוח המשיכה. ומהחרדות שלך, שאחרי שתיים-שלוש הוכחות חיות לחוקי אייזק ניוטון - בשילוב שתיים-שלוש הופעות חיות של בכי מר קדמן - לא מאפשרות לך לעזוב אותה לחצי שנייה.
אני מניח, מניסיוני הקצר, שזה שביל הזהב של ההורות: למצוא את האיזון בין מה שטוב לילד מבחינה התפתחותית לבין מה שטוב לך מבחינה נפשית. בין לשחרר את החבל, כי רק ככה לומדים, לבין לקשור אותו בחזרה לחבילה שהוא היה כשרק הוצאת אותו מבית החולים, כי חבילות לא שוכחות פתאום שהן אמורות להמשיך לאחוז בשולחן ונופלות על הפנים. במקרה שלי, תשעה חודשים אחרי שהבת שלי נולדה אני אפילו לא רואה את שביל קליפות התפוזים. ואולי טוב שכך, כי היא בטח היתה בולעת אותן ונחנקת עד כיחלון או מחליקה עליהן ונהרגת עד מוות.
העניין הוא שזה רק הולך ומחמיר. ככל שהילדים גדלים, ככה גדל גם מערך האיומים - ורצועת הביטחון שאתה יכול לספק להם הולכת וקטנה. אני לא מדבר רק על סכנות ברורות ומיידיות, כמו היציבות המבנית של רגליים בנות תשעה חודשים; אני מדבר על דברים ששום השגחה או סטריליזציה לא תעזור נגדם, למשל אנשים זרים. אם כי יש להודות שעדיין לא ניסיתי לחטא אותם ב-70 מעלות.
עד החתונה זה יעבור
כרגע זה קורה לנו בעיקר כשאנחנו הולכים לסופרמרקט: לוקחים עם שתי העגלות את הסיבוב מאזור הלחם לירקות, ופתאום איזה דודה פשוט חייבת לתפוס פיסת לחי או חתיכת רגל של ר', ללוש היטב, לצייץ משהו בתינוקית ולסיים בשאלה הבלתי נמנעת: "איך קוראים לך?". ובכן, דודה, יש לי שני דברים להגיד לך. ראשית, היא לא יודעת איך קוראים לה - ושנית, מה שיותר חמור הוא שאני לא יודע איך קוראים לך. אז בבקשה, גיברת, לא לגעת בסחורה.
נכון לעכשיו, האינטראקציה של הקטנה עם העולם הגדול עוד נמצאת פחות או יותר בשליטתנו. היא איתנו, או אצל המטפלת, או אצל סבא וסבתא. ככה שחוץ ממפגשים אקראיים ליד המדף של הפיתות, היא די מוגנת מהמטרד הזה של אנשים אחרים. אבל מה יהיה בעוד חצי שנה, מקסימום שנה, כשנעביר אותה למסגרת החינוכית הראשונה שלה? מעון, גנון, משפחתון: האם זה מקרי שכל המקומות האלה מתחרזים בדיוק - טוב, אז בערך - עם "אסון?".
יש לי חבר בשם ח' שאני מכיר מינקות, והוא טוען שבגן הפרטי נהגנו להחליף בינינו נזלת. ובכן, אני לא רוצה שהבת שלי תחליף נזלת. ראשית, הנזלת שלה היא שלה. ושנית, מה יהיה אם נפשה תיקשר דווקא בנפשו של הילד ההוא ששום גן אינו שלם בלעדיו - זה שהאף שלו בא עם ציפוי בילט-אין של שכבת סמארק ירקרקה? מי יודע איפה הסמארק הזה היה?
ומילא הסמארקץ', שלכל היותר עלול להדביק את ר' במחלה זיהומית נדירה; זה שום דבר שהשתלת איברים פשוטה לא יכולה לפתור. אבל מה עם הגננת? הרי אם להסתמך על הסיפורים שצצו בארץ בשנים האחרונות, מנעד הטיפוסים שעובד כאן עם פעוטות נע איפשהו בין מרי חולת הטיפוס למייקל ג'קסון, עם קמצוץ של חניבעל לקטר. לעזאזל, אני מכיר הורים שמרגישים בני מזל כשהצאצאים שלהם חוזרים מהגן. לא בריאים ושלמים; סתם חוזרים. ובהנחה שלא יקרה משהו בלתי צפוי, נניח שנתעשר פתאום (טיפ זריז: אם אתם שני צאצאים של קיבוצניקים ושניכם עוסקים בעיתונות, אולי מוטב שתישארו ידידים), אנחנו בדרך להפוך להורים כאלה. וזה מפחיד אותי כמעט כמו הרצפה הזאת, שמתקרבת באורח מאיים למצח של הבת שלי.
החיידקים, המרצפות, האנשים: לא משנה כמה תנסה לגונן על הילדים שלך, זה עניין של סטטיסטיקה בסיסית שבסוף הם יחלו במשהו, ייפלו על משהו או ייתקלו במישהו מהסוג שאתה לא מאחל אפילו להורים של הסמארקץ'. וכשהבת שלך עוד לא השתלטה סופית אפילו על הקטע של הלעמוד - ולפניה עוד ניצבים אתגרים מוטוריים כמו ללכת, לדבר ולהתחתן - יש ימים שזה נראה יותר מדי בשביל ילדה קטנה אחת ושני הורים שעובדים בעיתונים.
ביום של הפצצה
רוב הזמן, המדיניות שלי לגבי הסכנות שהעתיד צופן לבתי זהה לזו שאני נוקט נוכח האיום האיראני: אם אתה לא יכול למנוע את זה, תדחיק את זה. גם כי ידוע לכל שלהדחיק זה בריא, וגם כי בשעות שאנחנו מבלים יחד, כל תשומת הלב שלי אמורה להיות מוקדשת לסכנות שההווה צופן לה. הבעיה היחידה היא שכשאני חוזר הביתה עייף מהעבודה, זורק מבט שואל למטה - תמיד תהיתי אם ההוא מהשיר זורק מבט שואל כלפי מטה או זורק מבט ושואל "למטה?", אבל הבה נתמקד - הריכוז שלי לא תמיד בשיאו. ואז קורות תאונות.
האמת, הן קורות גם כששרה משגיחה עליה. הן קורות אפילו אצל המטפלת, וזה המקום לציין שמצאנו את האחרונה שיודעת מה ההבדל בין תינוקת למאפרה. כנראה אין לי ברירה אלא להתרגל לזה שבניגוד לשוטר באיזה סרט אמריקאי, שנשבע "להגן ולשרת", אבא - בעיקר בסרט ישראלי - בהחלט יכול לשרת, אבל כדאי לו לשכוח כמה שיותר מהר מהקטע של הלהגן.
לפני המון המון זמן: אב הבית לא מרגיש הורה של אף אחד